פרשתנו היא פרשת המחלוקת הגדולה שבתורה, מחלוקת קורח ועדתו:
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן.
וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם.
וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'.
תגובתו הראשונה של משה, היא תגובה לא מילולית:
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו.
לאחר מכן הוא מתעשת, מוצא מילים ואף מעשה שיפתור - לדעתו - את המחלוקת:
וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר: בֹּקֶר, וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו, וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו.
זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ.
וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ, וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' - הוּא הַקָּדוֹשׁ. רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי.
מהי הטענה של קורח ועדתו? כך מסביר רש"י את דבריהם:
ומה ראה קרח לחלוק עם משה?
נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור.
אמר קרח: אחי אבא ארבעה היו... עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם?! והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם?! הריני חולק עליו ומבטל את דבריו.
מה עשה?
עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות... והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה.
אמרו לו: טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה?
אמר להם: חייבת.
התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה?!
רש"י בעקבות החכמים, מציב את המחלוקת כמוטה בהטיות אישיות, וכבעלת אופי ציני ואירוני. בעיני, מדובר במחלוקת מאוד רצינית.
קרח ועדתו מציבים את ערך השוויון. בשפה הדתית הוא מסומן כ'כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים', בשפה הפוליטית [כלשון הסעיף הראשון בהצהרת זכויות האדם של האומות המאוחדות]: 'כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים במעמד ובזכויותיהם. הם התברכו בהגיון ובמצפון ועליהם להתנהג אחד אל השני ברוח של אחווה'.
אל מול העמדה הזאת, יש עמדה הפוכה, בפרשתנו המייצג אותה הוא משה: לא כל העדה כולם קדושים, או לפחות לא כולם קדושים באותה המידה. לא כל בני האדם שווים במעמד, מאחר שלא לכולם הגיון, או לפחות לא לכולם הגיון באותה המידה, ולא לכולם מצפון, או לפחות לא לכולם מצפון באותה המידה.
כאשר אני מתבונן בשאלה הזאת, אם אהיה כנה, אני מוצא שדעתי היא שבני האדם אינם שווים זה לזה. יש הבדלים, יש פערים. יש חכמים ויש טיפשים. יש טובים ויש רעים. המחשבה שכולם שווים, משטיחה את האדם, מתעלמת מאלה המצליחים להגיע אל הפסגות.
פעם היינו אומרים על אדם שאחד מאבריו פגום - 'נכה'. היום אנחנו רואים בביטוי הזה ביטוי פוגע, ומסמנים אותו כ'בעל צרכים מיוחדים'. הייחוד עומד בניגוד לשוויון. זה נכון לא רק למי שאחד מאבריו פגומים, אלא גם למי שהוא בעל יכולות מיוחדות. היו שמתוך נקודת מבט שכזאת, נתנו את זכות הבחירה לשלטון רק לחלק מהאנשים. אני חולק עליהם, מכיוון שאין לנו כלי שיכול להבחין. אבל רק מפאת המגבלה.
ברור לי שחלק גדול מבעלי זכות הבחירה, עושים זאת מתוך נהייה עדרית, מתוך שיקולים מוטים ומוטעים או מתוך העדר שיקול ומחשבה. כך נקבע גורלנו - בשם השוויון. כך פועלים ה'נבחרים', בפיתוח דרכים שיגיעו אל המכנה המשותף הנמוך. אין לנו ברירה אחרת, אבל חשוב להכיר במציאות ובכשל שבטענת קורח ועדתו. כך פותח קפקא את סיפורו, 'הגלגול':
כשהתעורר גרגור סמסה בוקר אחד מחלומות טרופים גילה שנהפך במיטתו לשרץ ענקי...
'אלוהים,' אמר בלבו, 'איזה מקצוע מייגע בחרתי לי! כל הימים בנסיעות, ההתרגשויות בעבודה גדולות הרבה יותר משהן פה, בבית המסחר עצמו, ונוסף על זה מוטלות עלי גם תלאות המסע האלה, הדאגה לקשרי הרכבות, הארוחות הגרועות והלא סדירות, המגע עם האנשים שמתחלפים כל הזמן, שתמיד הוא ארעי ולכלל לבביות לא יגיע לעולם. לעזאזל כל זה!'...
הוא חזר והחליק אל תנוחתו הקודמת. 'ההשכמה הזאת,' אמר בלבו, 'מטמטמת לגמרי. אדם חייב לישון די צרכו. סוכנים נוסעים אחרים חיים להם כמו נשים בהרמון. למשל, כשאני חוזר לפני הצהריים לאכסניה כדי להעתיק את ההזמנות שהשגתי, האדונים האלה עוד יושבים ואוכלים את ארוחת הבוקר שלהם. לו רק ניסיתי אני לעשות ככה אצל המנהל שלי - בן רגע הייתי עף מהעבודה. מי יודע, בעצם, אולי הייתי מרוויח מזה דווקא. ולא הבלגתי למען הורי, הייתי מתפטר מזמן, הייתי מתייצב לפני המנהל ואומר לו את דעתי מעומק הלב. אין ספק שהיה נופל מהמכתבה! ואיזה מן מנהג משונה הוא לשבת על המכתבה ולדבר מגבוה עם העובד, שבגלל שמיעתו הכבדה של המנהל עוד נאלץ לגשת אליו קרוב קרוב. מילא, עדיין לא התייאשתי; יום אחד, כשיהיה בידי מלוא הסכום לתשלום החוב שהורי חייבים לו - כנראה, בעוד חמש שש שנים - אעשה את המעשה הזה ויהי מה. אחתוך וחסל. אבל בינתיים אני מוכרח לקום, הלוא הרכבת שלי יוצאת בחמש.'
חייו של סמסה הם חיים אפורים וקשים, ללא מוצא. הקושי, התסכול, ההתעמרות של המנהלים. המוצא היחיד שמוצא לו הסופר, הוא מוצא מהאנושי - אל החרק. יש גם מוצא לכיוון ההפוך. הקטע הראשון ב'כה אמר זרתוסטרא' של ניטשה, נקרא 'שלוש התמורות'. הוא מתאר את גלגולו של הגמל - סמל לחייה הסוחבת את עול החיים ללא חירות, לאריה - סמל החירות, ומהאריה לתינוק - המשחק בשמחה ויוצר. אלה גלגולי האדם הנמלט מכלא ההכרח אל היות יוצר ובורא הערכים.
יש מוצא מהשוויון, אדם יכול להיעשות ולעשות את עצמו לשונה ולמיוחד. כזה היה משה, וקורח ועדתו לא היו מוכנים להכיר בכך. אמנם, סכנה גדולה כרוכה בהיות למיוחד, סכנת הגאווה. לא בכדי, מעלתו המיוחדת של משה היא הענווה. ללא הענווה, יכול האדם המיוחד לצבור כוח ולרמוס את האחרים.
התורה שבנתה את משה לא רק כעניו אלא גם ככבד פה ולשון, דאגה לאזן ולמתן את ייחודו. אבל לסרס את הייחוד ואת המעלה היתרה, זאת עצת קורח המנמיכה את רוח האדם.