עם פרשת צו אנחנו מגיעים לאמצע הפסוקים של התורה. כן, חז"ל ספרו הכל עוד הרבה לפני גוגל. שמה של הפרשה - "צו" - פירושו: ציווי. אם נוסיף עוד אות - נקבל צוות - קבוצה של אנשים שעובדים ביחד למען מטרה משותפת. נוסיף עוד אחת ונקבל צוותא, עשיה ביחד, שותפות.
הפרשה נפתחת כאשר ה' מצווה את משה לתת הנחיות לאהרון ובניו לגבי קורבן העולה.
בהמשך, היא מפרטת את ההוראות על הקרבת מנחה, חטאת, אשם ושלמים. מי מביא אותם, מי אוכל מהם, וכיצד בדיוק להקריבם. לאחר מכן, אנחנו נפנים לתהליך ההקדשה של אהרון ובניו, עכשיו שבניית המשכן הסתיימה ועוד מעט נחגוג את חנוכת המשכן.
משה הוא זה שעושה הכל כאן: הוא לוקח את אהרון ואת בניו, מכנס את כל קהל ישראל לפתח אוהל מועד, רוחץ את אהרון במים, מלביש אותו בבגדי כהונה. כולל החושן, האורים והתומים ועוד, מושח אותו בשמן המשחה המיוחד, ומושח גם את המשכן וכליו. לאחר מכן, אהרון מקריב לראשונה את קרבן החטאת, העולה והמילואים. הכהנים שוהים בתוך אוהל מועד במשך שבעה ימים, לקראת היום השמיני שיהיה יום חנוכת המשכן.
אנחנו כל כך רגילים לכך שאהרון הוא הכהן הגדול, שאנחנו עלולים לפספס את העובדה שדווקא משה הוא זה שמעביר אליו את תפקיד הכהונה - בשקט, בצניעות, בלי דרמה. אבל אולי הוא מרגיש משהו מתחת לפני השטח?
בין טעמי המקרא שעוזרים לנו בקריאת התורה להטעים נכון, להדגיש מילים ולחלק פסוקים - ורבים מהם חוזרים על עצמם בכל קטע - יש טעם אחד, מתנגן וארוך במיוחד שנקרא "שלשלת". ה"שלשלת" מופיעה רק ארבע פעמים בכל התורה.
השלשלת מופיעה כשנאמר ללוט לברוח מסדום - והוא "וַיִּתְמַהְמָהּ" (בראשית י"ט:טז), רמז להססנות שלו, לקושי לעזוב את סדום עירו, למרות הרוע בה ולמרות הסכנה. אח"כ היא מופיעה כשעבד אברהם מתפלל למציאת אשה ליצחק עם המילה "וַיֹּאמַר" (בראשית כ"ד:יב), אולי כרמז לספקות שהיו לו לגבי הצלחת השליחות.
עוד היא מופיעה כשיוסף עומד בפני אשת פוטיפר היפה, שמנסה לפתות אותו. על פניו, הוא אומר לה לא, אבל הניגון עם המילה "וַיְמָאֵן" (בראשית ל"ט:ח) מספר על מאבק פנימי עז בין הרצון לפיתוי לבין המוסר.
ובפעם האחרונה מופיעה השלשלת בפרשה שלנו, כשמשה שוחט את הקורבן ומעביר את התפקיד לאהרון - "וַיִּשְׁחָט" (ויקרא ח':כג), כתוב. הנה, הוא עשה מה שצריך, אבל אולי השלשלת מספרת לו על מה שקרה בליבו של משה, אולי היסס לרגע, אולי חש תחושת ויתור, אולי אפילו צביטה בלב.
והתורה כאילו ראתה את זה. בלי לשפוט. בלי ביקורת על זה שיש לנו רגשות, אלא בהכרה ונתינת מקום, כאילו שהיא אומרת - גם לנו, כאן ועכשיו עם כל מה שקורה מסביב, וכל מה שזה מעלה בנו - זה בסדר, אני רואה אותך. אני מבינה. באמת לא קל.
קח נשימה עמוקה.
אתה יכול להמשיך הלאה.
ב"ה, אנחנו נהיה בסדר.
הרבנית ד"ר מיכל כהנא היא מורת דרך, מלווה רוחנית, כותבת, ויותר מכל, תלמידה ומורה לתורה ותלמוד.