"חוק הלחם": למה חשוב להודות לא רק על ניסים?

משוחרר בין החומות

לפני שבועיים התקשר אליי אסיר מבית הכלא במרכז הארץ, ושיתף אותי בזה שהייתה לו ועדת שחרורים באחד הימים באותו השבוע, בשעת צהריים.

הוא היה בטוח שהוא הולך להשתחרר כי עברו כבר הרבה שנים, כבר יותר מעשר שנים מאז התחיל את ריצויו, ולא נשארו לו שנים רבות בכלל, הוא גם עבר הרבה יחידות של חינוך ובעצמו מתנדב שם. אז באותו הבוקר קנה בקנטינה (המקום שמספק לאסירים אוכל בתשלום) עוגות ושתייה כדי לכבד את החברים, לעשות סוג של פריסה כזאת לקראת השחרור, גם להודות לאלוהים. ו

אך למעשה, וועדת השחרורים דחו את ההחלטה שלו, ויצטרך לנסות שוב רק מאוחר יותר.
בתחילת השיחה שלנו הוא הרהר, ספק ערער, אולי כל התפילות שלו היו לשווא, לכל הדמעות ולכל התהילים שאמר אולי אין כתובת. אך בסוף השיחה אמר שהוא החליט כן לעשות פריסה עם כל העוגות והשתייה, ובלי ששאלתי מדוע, הסביר: "הרגשתי שיש לי עדיין צורך להגיד תודה לאלוקים גם אם אני לא יודע עדיין על מה"

ישתבחו שמו

במקרה אחר, עם אותו רעיון משותף, בישיבה בה אני מלמד פתחתי מניין חדש עם חמשה עשר תלמידים, לא יותר מזה. ומה מיוחד בו? אנחנו מתפללים כל בוקר בצורה די מהירה, ולאחר מכן אנחנו יושבים למעגל שיח לדבר קצת סביב התפילה, כל פעם 'נושא אחר', או קטע מהתפילה אותו אנו רוצים ללבן

השמעתי להם את השיר החדש של אברהם טל שנקרא 'ישתבח', ושאלתי לאיזה משפט בו הכי התחברתם? מעניין היה שרוב התלמידים בחרו את המשפט "סוף היום עוד דקה לנשום לא אלך לישון בלי לומר תודה, כי הטוב, הרע ומבולבל הם שיעור בדרך ללא נודע".

כנראה, יש איזה משהו פנימי שבוער בהם בצורך של 'אמירת התודה' כבר בלילה לפני שהם הולכים לישון וכמובן גם בבוקר. זה מיוחד כי בזה אנחנו פותחים גם את הבוקר שלנו, ב'מודה' ואחרי זה 'אני', קודם כל אני עסוק בלהכיר טובה ותודה למי שברא והביא אותי, ורק אחרי זה מגיעה החשיבות של "אני".

רעיון התודה

בפרשת צו שקראנו בשבת האחרונה, קראנו על קורבן התודה "אם על זבח תודה יקריבנו". על מה באה אמירת התודה הזאת? מאיפה היא נובעת? נשאל שאלה נוספת- מה המבדיל בין אדם שהוא משועבד לבין אדם שהוא בין חורין? מה הבדל ביניהם, הרי יכול להיות אדם שיש לו הכל והוא מרגיש משועבד, יכול להיות שאדם אין לו כלום ומרגיש בן חורין?

אנו יודעים שבהלכה ארבעה צריכים להודות: מי שניצול מן הים, הניצול מהמדבר, אדם שנרפא ואדם שיצא מבית האסורים. חשבתי לעצמי, מה הרעיון בארבעת אלו? מה המסר במקרים האלו? כנראה אפשר לאמר, דבר ראשון אתה תלוי במישהו אחר, כלומר אתה לא יכול להסתדר בלעדיו, וכמאמר חז"ל הידוע- "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", ובעצם זו גם עזרה של מישהו בלי שהוא היה חייב, אתה לא היית בהכרח זכאי לכך (לכן אומרים "הגומל לחייבים טובות", כלומר למרות שאני לא חייב, נתת לי )

דבר שני אפשר לראות שאדם בתוך צרה הוא לא מסוגל עדיין להודות אלא רק כשהוא חוצה לה, ואך טבעי הוא, הרי עסוק הוא בהשרדות, כיצד יפנה מבטו אל העבר ואף ההווה, כשהוא לא יודע אם העתיד מחכה לו אך נראה שהתורה באה להדריך אותנו להיות כאלו שהם באווירה של 'תודה'.

מעשי גדולים

מסופר על הרב אדלשטיין שהוא איבד את הקול שלו לזמן ארוך מאוד, ולאחר ניתוח שהצליח אמרו לו הרופאים שצריך להתחיל לעבוד שוב על הדיבור ושאלו אותו אילו שתי מילים הוא רוצה לעבוד עליהם, אז הוא בחר את המילים 'אמן' ו'תודה', 'אמן' כלפי שמיים ו'תודה' כלפי בני אדם, להיות תמיד ביכולת להודות. גם הרב אליישיב שעשה ניתוח על ידי רופא מארצות הברית שהיה דובר אנגלית.

לאחר ההליך הרפואי, ביקש הרב לדעת איך אומרים 'תודה רבה' באנגלית. אמרו לו סובביו שאין צורך , זה בסדר גם להגיד תודה רבה בעברית הוא יבין את הרעיון, אך הרב השיב: "לא, אני רוצה להגיד לו תודה רבה בשפה שבה הוא מבין", בתודה אני לא רוצה להקל ראש.

הדברים האלו מחברים אותנו לתחילת פסח וגם לסופו, כיצד?

אנו מזכירים בהלל הגדול (פרק קטו' בתהילים) הרבה ניסים שעשה עמנו האל: "למכה מצריים בבכוריהם...", "למעביר בניו בין גזרי ים סוף", ומזכירים גם את הניצחון על סיחון ועוג ועוד, אך בסוף מגיע פסוק שלכאורה אין כאן מקומו בכלל, בטח לא בסוף המזמור: "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". האם אחרי שמודים על נס ההצלה ממצריים ומהים, יש מה להודות על לחם, דבר פשוט שהיה זמין כל כך מהשמיים במדבר?

אלא, שההודאה על הדברים הגדולים לא יכולה להחליף את ההודאה על הדברים שבשגרה, הרי בסוף, יסתיים ליל הסדר, וגם שביעי של פסח יעבור, ונחזור לימי השגרה, בהם אנו מבקשים לחם, בריאות, שמחה, וחיי משמעות, לכן אולי מבקש דוד המלך לסיים את הפרק החשוב בתהילים: "נותן לחם לכל בשר", ההודאה על דברים שבשגרה, גם אם איננו שמים לב אליהם.