מה החכמה הגדולה?
"מרן בעל הבית אברהם...בעת שנכנסו אליו פעם אחת כמה בחורים אחרי חופשת הפסח, פתח פיו הקדוש ואמר בלשון חיבה, 'בני היקרים, בוודאי אמרתם ההגדה, והתחיל לומר מילה במילה תוך הדגשה מיוחדת "ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים.. ואת ערום ועריה"...- שום פירוש לא הוסיף על זה, ורק נאנח מאוד...".
בציטוט הנ"ל, המובא בתוך דברי האדמו"ר מסלונים לפסח, מבקש הרב לצייד אותנו בכלים איתם יוכל אדם להתמודד בעולם הזה, כלקח מיציאת מצריים. כיצד הוא עושה זאת?
הפסוק המובא בהגדה, אותו ציטט הרב, מופיע ביחזקאל טז,ז: " רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים שדים נכנו ושערך צמח ואת ערם ועריה", ובו מתארים חז"ל את עם ישראל היוצא ממצרים, הבאים אמנם ממקום של כשפים וטומאה, אבל גם של חכמה גדולה, כלכלה משגשגת, ממלכה השולטת במקום רחב, וביציאתם ממצריים הם גם הולכים למקום של חכמה וידע, הלא הוא הר סיני, ואת התהליך הזה הם יעברו במשך חמישים יום.
אבל קצת קשה, וכי 'ידע' זה כל הסיפור? האם בחכמה אפשר לנצח, והעיקר שהיא תהיה ממקור של תורה ולא טומאה? האם זה מה שמבדיל בין עם ישראל לאחרים? ויתירה מזו- מה לנו, שכבר מזמן התקיים בנו "ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו" ולעניין זה?
לא מספיק לדבר
חז"ל מדריכים אותנו "אמור מעט ועשה הרבה", מתוך הבנה, שמילים צריכות כיסוי, וכשאין להם במה להיאחז, הרי הן ניתקות ונשארות באוויר, ללא יכולת השפעה על האדם בפרט, ועל האומה בכלל.
במילים אחרות, נחרצות יותר, טבע ר' אלעזר בן עזריה במשנה באבות ג,יב את מוטו חייו: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת", כלומר, ייתכן שאדם זה עושה מעשים, ולא מעט, ובכל זאת הדגש שלו הוא על החכמה, ואז אין קיום, עמידה, לחכמה שרכש. אך מדוע? הרי מדובר אפילו בלימוד תורה שיש לו ערך מצד עצמו?
מעניין לזכור, שדווקא ראב"ע, הוא זה שלא היה מוכן להיות נשיא על ישראל בגיל צעיר, כשעדיין לא רכש מספיק זמן של עשייה מבחינתו, על אף ריבוי החכמה שלו (שהרי חכמים רצו אותו להיות נשיא עליהם), מתוך דוגמא אישית בשבילנו, שנבין, שאי אפשר לדבר בלי כיסוי, צריך קילומטרא'ז של ניסיון, של מעשים בעולם, לא מספיקה החוכמה.
המעשים הם הכלים, המילים הם התוכן, ואם לאדם יש יותר רעיונות רצונות ומילים מאשר כלים, הרי שהרבה מהן הולך לאיבוד, כמגדל הפורח באוויר, מה יש לעשות בו? יפה ומעניין ככל שיהיה, הוא מנותק מהאדמה, מעולם המעשה.
ההבדל היסודי בין ישראל ומצרים
עם ישראל ביציאתם ממצרים עומדים בפני טענה וטרוניא קשה- מה יש להם באמתחתם שמצדיק את יציאתם? אילו כלים הם מכינים לקבלת הידיעה של תורת ה' הגדולה הממתינה להם בהמשך הדרך?
לכך הקדים הכתוב ביחזקאל בפסוק ו: "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי"- לכאורה הפסוק מדבר על החוסר של עם ישראל, על הדם שנשפך, כיצד אם כן זה מתקשר לחתימה-"בדמייך חיי"?.
יתירה מזאת- הרי סדר הפסוקים משתנה בהגדה של פסח, כשפסוק זה כאמור מופיע ביחזקאל פסוק ו, ולאחר מכן פסוק ז' מה שציטטנו בתחילה ("ותרבי ותגדלי..."), אך בהגדה הסדר שונה, קודם פסוק ז' ולאחר מכן פסוק ו'. מה נשתנה?
הדם הכפול עליו מדבר יחזקאל, כך מסבירים חז"ל, מתייחס לדם ברית המילה ודם קורבן הפסח, שתי המצוות הראשונות שמקבלים עם ישראל בטרם יציאתם ממצריים, שתי מצוות המסמלות ביסודן את יסודות היהדות, יסוד האמונה וברית הקודש, שיוך הלב והמח לבורא, כמו גם את הגוף, את הכל מקדישים ומעלים.
דווקא בשל התהליך שמתחילים, בדרך להחכמה והבנה עמוקה יותר בתורה, צריך להיזהר שלא יקרה שמצד אחד הולכים וגדלים בתורה, ובינתיים נמצאים במצב של 'ואת ערום ועריה'.
סוף סיפור
"אחר כך", ממשיך האדמו"ר מסלונים: "אחרי זמן רב של שתיקה המשיך הוא ז"ל ואמר 'מה אומרים הלאה, ןאעבור ואראך... כשכל מילה נאמרה בהדגשה רבת משמעות. שאם רק נמצאים במצב של מתבוססת בדמייך, נאבקים עם היצר ושופכים דם במלחמתו, אז ואומר לך בדמייך, החיים הרוחניים המה מלאי חיות".
יותר מתמיד, אנו נמצאים כבר תקופה ארוכה של שיח והתבוננות על עולם התורה שלנו, מה יש לבית המדרש להגיד, להמשיך אל חיי העולם הזה? מה כוחו של ה'סייפא' לצד ה'ספרא'? האם ילכו יחדיו? האם יתנגדו זה לזה? שומה עלינו לברר, האם אנו יותר מדברים, או יותר עושים.