התבודדות. מעלה עליונה וגדולה מן הכל.
בפעם המאה אלף מגיע אליה ובוחר שוב לחיות. לא לחדול.
יושב מול עצמי ומבקש את נפשי.
מילים קדושות, טהורות, בוכות, צוחקות, מילים של חיים אמיתיים, מילים מחוללות במחול של אושר נצחי, צבעוני, חגות מעלי.
אבל שפתי לא נעות.
אני רוצה לצעוק אבל מה שנמלט מפי הוא אפילו לא יבבה.
כל כך הרבה פעמים ככה זה מתחיל: אני חווה את עצמי כל כך עלוב. מושפל. דל שבדל.
"כי כל זמן שליבו ערל ואטום, אי אפשר לו להרגיש באמת. רק כשימול את ערלת לבבו, ויהיה לו חלל בלב, ואזי ירגיש לבבו באמת גודל כאבו, ויצטער ויתחרט באמת" (ליקוטי מוהר"ן קמ"א)
שוב אני מבקש לברוח. שוב אני כל כך רוצה לשכוח. שוב אני מתפתה להחליף הכנעה בכוח.
אבל אני נישאר מול הכאב הזה, מול פרעה שמצליף בעורף.
מניח להצלפות לקלף ממני את מה שמיותר. נשרף ונשאר.
אסור לאכול דם. אבל מצווה לזרוק את דם הקרבן על גבי המזבח.
"ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך". ריבונו של עולם, עבור עלי, ראני מתבוסס בדמי, בדמיונותיי, בשקרי. דם עכור גואה בי. דממתי. "נאלמתי דומיה", הפכתי אילם. "וכשמתגברים הדמים דסטרא אחרא אזי אין יכולין לדבר כלל" (ליקוטי הלכות בשר שנתעלם מן העין ד') אבל אני זורק את הדם על המזבח. אני עדיין כאן. אני לא בורח.
חלבי, ישותי, גאוותי, הופכים לאבק דק. דמי בקרבי נשפך. "יהי רצון מלפניך שיהא מיעוט חלבי ודמי מרוצה לפניך כאלו הקרבתי קרבן".
שעה התבודדות. שעה להפקיר את דמי ובשרי להיאכל, להתמרק, מול מלח הצדיק, שיוציא הדמים הרעים, שיסכור שטיפת התאוות.
"עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". ואני מסכים להחליף את יסורי הגוף ביסורי נפש, את הדינים הקשים בדין וחשבון, את מרירות העולם במרירות פני הניבטים אלי מבעד לאלף אלפים הסתרות והסתרות שבתוך הסתרות.
אני לא מסכן. כואב לי. הריחוק. הניתוק. מעצמי, מחברי, מאלוקי.
כאב צלול כמו ילד, כאב שוטף כמו גשם, מנקה את הבשר.
"וזה בחינת מליחה שצריכין למלוח את הבשר כדי להוציא ממנו כל הדמים. כי מלח זה בחינת תענית ויסורין שהם ממרקין עוונותיו של אדם"
ואז, מתוך תהום הצללים, משהו מתחיל להתבהר: מה שאני באמת והכאב אינם אויבים. לעולם יהיו משרתים לאותו אדון. החומר המיותר, הנצבר ללא צורך, בדפנות, בעיקולים הנסתרים, רק הוא חוסם את הראות הפנימית, רק הוא מפריע לחדוות השמיים להופיע.
רק אותו שורף הכאב. למען זה נברא.
"אי אפשר לשום אדם בכלל ובפרט לבוא אל התקווה הטובה, כי אם על ידי צער וייסורים ומרירות גדול"(ליקוטי הלכות תולעים ה')
הלב נשבר. לזמן מדוד. ואחרי הכאב בא רצון בוער.
אני מגלה שיש לי לב. אני כן רוצה טוב. אני כן אוהב.
בפעם המאה אלף אני מתעורר. אני מקיץ מחלום רע ורואה את עצמי לגמרי אחר. מוזר. לפני שעה קלה הייתי בכף הקלע, בעולם של תוהו. הייתי זר לעצמי ומוזר לאחי. הייתי בטוח ששם הכל יגמר.
אבל דווקא מתחת לשאול נפתחים לי שמיים.
במקום גשם של חרבות מלטפות אותי המון עיניים.
מתגלה בי אהבה גדולה ומכסה על כל הפשעים.
כל מה שקרה לי הוא רק גל של רחמים.
"השם לא ימנע הטוב להולכים בתמים".
באדיבות לב הדברים