בפרשתנו, בין כל ציוויי הקרבנות, מופיע איסור אכילה המורחב מעבר לשדה הקרבנות:
וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה.
כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.[1]
איסור זה, נשנה ומשולש בתורה, בלוויית טעם:
וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם, וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם, וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ.
כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.
עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם.
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.
כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.[2]
רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר.
לֹא תֹּאכְלֶנּוּ, עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.
לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.[3]
פרשנים והוגים, עמלו לנסות למצוא טעם ופשר לאיסור. הרמב"ם, רואה את האיסור כחלק ממערך כולל של איסור דרכי עבודה זרה. הראי"ה, רואה באיסור הטרמה חלקית לחזון הצמחונות. הרמב"ן, רואה באיסור מיתון של ההיתר שניתן אחר המבול לעבור מתזונה צמחונית לתזונה הכוללת בשר. משלוש הדרכים, דרכו של הרמב"ן נראית בעיני נכונה. בואו ונקרא את הפרשה לאורו, תוך כדי מתן אינטרפטציה ויצירת וואריאציה משלי. לאחר בריאת האדם, הוכן התפריט שלו - תפריט צמחוני:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.
וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה, וַיְהִי כֵן.[4]
לאחר המבול, השתנה התפריט:
כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.
אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.[5]
בתמונת העולם התנ"כית, הדם הוא הנפש. הוא הדבר שמעבר לחומר. לאדם הותר לאכול את הבשר - את החומר, נאסר עליו לאכול את הדם, את הנפש. נראה שההיתר הוא איחוד של שני ערכים. מצד אחד מותר - ואולי אף ראוי - שהאדם יאכל בשר, כך יישאר השדה המוסרי מכוון בעיקר אל האדם האחר. מצד שני - אסור - ולא ראוי - שיאכל את החיה, הוא שייך לקבוצה אחת עמה: החיות. אם הקריאה הזאת נכונה, הרי עולה ממנה עיקרון חשוב: יש מצבים של התנגשות בין שני ערכים, אי אפשר לממש את שניהם. במקרה זה ראוי לאחוז בערך אחד שאיננו סינתזה אלא הוא מחזיק את המרב האפשרי מכל אחד משני הערכים. התורה לא ממליצה על צמחונות - מהצד האחד, אבל מגבילה את אכילת הבשר - מהצד השני. זאת עמדה עקרונית שיש לה כמובן מחיר - אין ערך הממומש במלאות, אך יש לה תמורה - התקרבות אל המיטב האפשרי בגבולות האדם.
מכאן אני רוצה לעבור לסוגיה אחרת, קשורה לדם ולקרבן אך שונה במהותה. ארצנו אכולת המחלוקות שאיננו יודעים כיצד לנהל אותן כראוי, רעשה סביב ההחלטה לתת את פרס ישראל למרים פרץ. אחד הקולות שביטא את ההתנגדות, היה קולו של זאב סמילנסקי, בנו של יזהר הסופר, שכתב מאמר שכותרתו: 'פרס ישראל על קרבן אדם'. במאמר הוא כותב בין השאר:
'שום עשייה חינוכית ושום הנחלת מורשת לא היו מביאים לפרץ את הפרס לולא עשן הקרבנות המיתמר מעל המזבח, אישה ריח ניחוח לה', שאותו הוא [בנט] רוצה להנחיל לכל האימהות היהודיות ולנוער הישראלי, טוב למות בעד ארצנו, טוב למות בעד בנט, טוב למות, נקודה... ממתי מדינת ישראל מעלה על נס הקרבת קרבנות אדם? האם לשם אנחנו הולכים? האם את זאת אנו מעודדים? מה לנו כי נלין על הפלסטינאים הקוראים רחובות על שם שהידים ומחלקים כספים למשפחותיהם?'[6]
הכאב והכעס הבאים לידי ביטוי בדבריו של זאב, יסודם - לדעתי - בחרדה, כי הימין מוביל את מדינת ישראל אל עבר הפשיזם. הפש יזם הוא אידיאולוגיה, הרואה במדינה ערך עליון. בוואריאציות השונות בה הוא מופיע, מופיעה גם המלחמה כאחד הערכים הכלולים בה. הנה דוגמה אחת מיני רבות. פיליפו תומאזו מרינטי, היה משורר איטלקי, עמד בראש התנועה הפוטוריסטית. זאת היתה תנועה ששאפה להתחדשות החיים והאומנות, וראתה בהתפתחויות הטכנולוגיות - במיוחד במכונית - את הביטוי והסמל לכוח ולמהירות שאפיינו את התנועה. הם תמכו במוסוליני, וראו בפשיזם את הביטוי המדיני לאידיאולוגיה שלהם. והנה, כך כותב מרינטי על המלחמה:
פטרטיוטיזם ואהבת המלחמה אין להם דבר עם אידיאולוגיה: הם עקרונות של הייגיינה שבלעדיה נותרים רק הדקדנס והמוות. איננו יכולם להתקדם בהחלטיות לעבר העתיד בלעדי ההייגיינה האישית שלנו של מאבק יומי, וההיגיינה הקיבוצית שלנו של התנגשות דמים כל עשר שנים.
רעיון דומה מופיע אצל הראי"ה, מחזק את העמדה על פיה הימין - שהראי"ה נתפס כהוגה של הפן הדתי שלו - הוא פשיסטי:
כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו. היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו. ואח"כ כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר, ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה ככה תגדל הצפיה לרגלי משיח שבה. מלחמת עולם של עכשיו צפיה נוראה גדולה ועמוקה יש בה, מצורף לכל גלגולי הזמנים והוראת קץ המגולה של התישבות ארץ ישראל. בדעה גדולה, בגבורה עצומה, ובהגיון עמוק וחודר, בתשוקת אמת וברעיון בהיר, צריכים לקבל את התוכן הנשא של אור ד' המתגלה בפעולה נפלאה בעלילות המלחמות הללו ביחוד. "בעל מלחמות זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהלות, אדון הנפלאות, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו".
מוטיב המלחמה והדם, מופיע רבות בשיריו של אברהם שטרן, 'יאיר', מפקד הלח"י. הנה כמה מן הדוגמאות:
בדמעת אמהות שכולות מבנים,
ובדם תינוקות טהורים,
כמו במלט נדביק הגופות לבנים
ובנין המולדת נקים![7]
...ונאמין: ביום צלמוות,
עת שיר קרב רובה ירון,
עם אלוהים נשרה ומוות,
נקביל פני גואל ציון.
נקביל פניו: יהי דמנו
מרבד אדום ברחובות,
ועל מרבד זה מוחותינו
כשושנים הלבנות.
היו נא כבני אלוהים טהורים:
היו תמימים עם נורא עלילה:
למות חרפו נפשכם, גבורים,
ואלוהים יראה לו השה לעולה.
ולא מאכלת כהן תשחטכם,
תזרוק דמיכם על מזבח גאולה:
סכין טמאה של רוצח שכם.
ואלוהים יראה לו השה לעולה.
האם נובע מכאן כי ה'ימין' הוא פשיסטי? האם יחסה של מדינת ישראל לנופלים במערכות ישראל הוא פשיסטי?
אני חושב שצריך להיזהר מלהגיע אל המסקנה הזאת. הקמת מדינה כוללת הקמת צבא, צבא ההגנה לישראל. צבא נלחם. במלחמות נופלים אנשים. החברה הישראלית על מרבית גווניה, ראתה בהקמת המדינה ובהגנה עליה ערך. מכאן נגזר היחס המיוחד של המדינה אל הנופלים. יחד עם זאת, מדינת ישראל בהשראת המורשת היהודית, חרטה על דגלה את ערך האדם, צלם האלוהים שבו, המאבק על כבודו, על חייו. יש ניגוד בין הערכים האלה, כאלה הם חיינו: צמתים של ערכים מתנגשים.
האיסור לאכול דם, הוא תולדה של שני ערכים מתנגשים - אכילת הבשר ואיסור הפגיעה בחי. גם - להבדיל, בשאלת הדם והמלחמה, יש ערכים סותרים. אי אפשר ולא ראוי למחוק את המחלוקות האידיאולוגיות בין הימין ובין השמאל. בשורשן הן נוגעות במינון של המנגנון המורכב משני הערכים הסותרים: עד כמה המדינה היא ערך ועד כמה היא אמצעי? עד כמה המוכנות להקריב את החיים במלחמה ראויה, הכרחית, ערכית? אבל אסור למשוך את בעלי המינון האחר אל הקצה, להציב אותם כמי שבחרו בערך אחד בלבד והלכו עמו עד הסוף כפי שהלכו התנועות הפשיסטיות באירופה. זה לא נכון מבחינה אינטלקטואלית, זה גרוע מבחינת ניהול המחלוקת וניהול הרגשות הכרוכים בה.
המחלוקות ביננו הן מחלוקות בדרך האמצע, בין הנוטים בה אל הקצה הזה ובין הנוטים בה אל הקצה האחר. אנחנו לא אנשי קצוות, וחיינו המאוזנים ביחס לאשר התרחש באירופה הפשיסטית - יוכיחו.