בפרשתנו אנו קוראים על קרבן עולה. בניגוד לקרבנות שלמדנו עליהן בפרשה הקודמת ששם משה רק דיבר אל אהרון, כאן ה' אומר למשה (פרק ו' פסוק ב') "צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ", כלומר משתמש בלשון ציווי. המדרש עמד על שינוי לשון זה ובעקבותיו פירש רש"י (שם): "צו את אהרן - אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".
מהו חסרון הכיס שיש בקרבן עולה? בעוד בשאר הקרבנות, למשל בשלמים, הכהן מקבל חלק מהבשר של הקרבן ויש לו אינטרס גשמי להקריבו, הרי שבעולה כל הבשר נשרף על גבי המזבח והכהן מקבל רק את העור.
בעולם מושלם היינו מצפים שהכהן יעבוד רק לשם שמיים וממילא יקריב עולות באותה זריזות של שלמים, אולם התורה מודעת לזה שהאדם נמצא בגוף גשמי ולכן אומרת שבמצוות שאין בהן אינטרס גשמי על האדם לזרז את עצמו יותר בכדי לקיימן.
האם המעלה גבוהה יותר כאשר האדם עובד את ה' מתוך הנאה גשמית או בהיעדרה? על פניו נראה שאם בהיעדר הנאה גשמית צריך יותר לזרז, משמע שהמעלה של מי שכן הזדרז למרות היעדר ההנאה הגשמית גדול יותר. אולם בהלכות יום הכיפורים אנו רואים לכאורה בדיוק ההיפך.
הטור כותב (או"ח סימן תרכ"ב) גבי תפילת מנחה של יום הכיפורים שחל בשבת: "ויראה שאין לומר 'ואני תפלתי' אף אם חל בשבת, כי מה שאומרים אותו במנחה בשבת הוא על פי המדרש ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע רשעים כששותין ומשתכרין יושבין ומנגנין, ואני איני כן אלא 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון', אע"פ שאני אוכל ושותה אני בא לפניך. ועל כן נוהגין לומר אותו בשבת במנחה לאחר שאכלו ושתו, וזה לא שייך ביום הכיפורים", כלומר, בשבת במנחה יש עת רצון וסנגוריא גדולה על עם ישראל בשמיים כשרואים בשמיים שגם כשהם אוכלים ושותים ושקועים בענייני עונג גשמיים הם עוזבים הכל ובאים להתפלל מנחה. טעם זה לא שייך ביום הכיפורים שבו בלאו הכי לא אוכלים. מכאן לכאורה ראינו שדווקא זה העובד ה' מתוך עונג הוא המשובח יותר מזה העובדו מתוך צער (למשל, של תענית).
אבל, אם נשים לב היטב, אין באמת סתירה בין הדברים. במצווה שאין בה הנאה גשמית אנו חוששים שהאדם לא יעשה אותה כלל ולכן צריך זירוז על עצם עשייתה, אולם בהינתן שהאדם כבר עושה הן את המצווה עם ההנאה והן בלי ההנאה, זה שגם במצווה של ההנאה עושה לשם שמיים ולא לשם ההנאה גדול יותר. על פי רוב, נדיר מאוד שאדם יצום שלא לשם שמיים אלא כי הוא נהנה מכך, ולכן אם הוא צם זה בהכרח מעיד שכוונתו לשמיים. אולם, אדם שמתענג בשבת קשה יותר לכוון כוונתו לשם מצווה ולא לשם הנאה גשמית, וזה שבכל זאת מצליח לכוון לשם שמיים מעלתו גדולה יותר.
בנוסף לחילוק שהבאנו יש גם חילוק שני- כשאדם כבר נמצא ברצף (או בלשון העם "בשוונג") של עינוי ותפילה, אף על פי שזה פיזית יותר קשה, מנטלית זה קל יותר מאשר אדם ששקוע באכילה ושתייה וצריך לעזוב הכל לבוא לתפילה. ההתגברות של אותו אדם שנמצא בתוך הגשמיות לעזוב אותה ולהתפלל או ללמוד, גדולה מההתגברות של זה שכבר בצום. מדוע? אדם ניכר בכוסו, בכיסו, בכעסו. מתי אתה יודע מה נמצא בפנימיות של האדם? כאשר הוא שיכור ופחות מודע למה יוצא מפיו, כאשר הוא צריך להשקיע בשביל ערכיו וכאשר הוא כועס ומאבד שליטה. אנו עכשיו בימי הפורים. כאשר אדם נמצא בסדר בישיבה ולומד זה עדיין לא מעיד בהכרח על פנימיותו. יכול להיות שבא לו לעבור עבירות אבל הוא מונע את עצמו ומשליט שכל על רגש, וכמובן גם אחד כזה מעלתו עצומה וגדולה, אבל- כאשר הוא גם באמצע הסעודה והשכרות אומר דברי תורה ומתנהג בנימוס ולא מנבל פיו הוא מראה שהפנימיות שלו טהורה. אחד כזה בוודאי שמעלתו גדולה יותר ממי שרק בצום מצליח להישאר רציני בעבודת ה'. (יחד עם זאת, כמובן, מי שאינו יכול לשמור פיו ומעשיו ועושה שטויות כשהוא שיכור, מוטב לו שלא ישתכר ולא יגלה קלונו ברבים).
למעשה החילוק השני הוא היבט אחר של החילוק הראשון. אדם שהפנימיות שלו מרוממת יותר מכוון גם בהנאה גשמית לשם המצווה וגם נקל לו לנטוש את התענוג הגשמי לשם מצווה אחרת, שהרי כוונתו לשם שמיים, ומי שציווה להתענג בשבת ציווה גם להתפלל מנחה. כאשר האדם לא עוזב את הסעודה כשמגיע זמן המנחה הוא בעצם מעיד על עצמו שהוא אוכל בשביל תאווה ולא לשם שמיים.
דוגמא דומה אנו רואים במצוות השמחה ברגלים. אדם מצווה לשמוח אבל גם לשמח את העני, הגר, היתום והאלמנה. מי שגם משמח את עצמו ובני ביתו וגם את העניים מעיד על עצמו שכוונתו גם בשמחת עצמו היא לשם שמיים. אולם מי שמשמח רק את עצמו ומשפחתו ומתעלם מהעניים, מראה שאין כוונתו לקיים מצווה, אלא שיש לו תאווה והוא "תופס טרמפ" על החג. שהרי מי שבאמת כוונתו בשמחת עצמו לשם שמיים- הרי עליו לדעת שמי שציווה עליו לשמוח ציווה עליו גם לשמח אחרים!