"אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה"… (שמות לח:כא). המדרש מספר לנו שמשהסתיימה הבניה, ערך משה חשבון מדוקדק על כל דבר ודבר שנתרם ונכלל במשכן. ומיד נשאלת השאלה, האמנם? משה? הרי עליו יאמר "לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכׇל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃ פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה' יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה"… (במדבר יב:ז) האם מישהו חשד במשה שלקח דבר מה בבניית המשכן, או שטעה בחישוב לטובתו?
מסתבר שאין חדש וההנהגה תמיד היתה נתונה לביקורת, ולא תמיד בלי צדק. המדרש מספר שמשה שמע את בני ישראל מדברים אחריו כשעבר במחנה. חלק אכן דברו בשבחו, אך חלק הביטו אחריו כשהלך לאוהל, ואמרו דברים "לגנאי… ראה צווארו! ראה שוקיו! ראה כרעיו! אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים!" ממשיך ומסיים המדרש: "כיון ששמע משה כך, אמר להם: חייכם (לשון שבועה)! משנגמר המשכן, אני נותן לכם חשבון. שנאמר 'אלה פקודי המשכן'" (ילקוט שמעוני על התורה תט"ו:א').
משה יכול היה להגיד, איך אתם מדברים עלי? אני משה רבנו! אני איש האלוהים! ולמנות דברים מופלאים שהוא עשה והיה. אבל משה בדרכו, מבין את דאגת העם, דאגה שלא יעזרו לה דיבורים על כמה הוא באמת בסדר, ושאי אפשר לבטל בלי בדיקה ושקיפות של ספרי החשבונות. ויותר מזה: משה בעצם לוקח את ההזדמנות כדי ללמד אותנו את דרך ניהול כספי הציבור, במיוחד כאלה שנתרמו למען מטרה משותפת. לכן, למרות החזרה הנוספת (ויש שיגידו המשעממת) על בניית המשכן, הוא נפנה לתיאור מדויק ומפורט של כמה ומה היה לנו כאן.
אבל, אופס. כשמתחילים לבדוק, בד"כ גם מוצאים משהו.
המדרש מספר לנו שמשה אמר, שאם בני ישראל מודאגים, אין בעיה, הוא יעשה חשבון של הכל יחד איתם: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִשְׁכָּן, וְהוּא נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף וְלַנְּחֹשֶׁת, 'וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר, וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת, וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת, וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר' (שמות לח,כה)". וכך משה רושם הכל, ותוך כדי שהוא עושה חשבון, "שָׁכַח אֶלֶף וְשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל שֶׁעָשָׂה מֵהֶן וָוִין לָעַמּוּדִין וְלֹא הָיוּ נִרְאִין".
אוי ואבוי. לאן נעלמו 1775 שקל? נכון, זה לא הרבה כסף כשמדובר בבניית כל המשכן, ועדיין, משה בפאניקה: איפה זה יכול להיות? "הִתְחִיל עוֹמֵד תָּמֵּהַּ וְאוֹמֵר: עַכְשָׁו יִמְצְאוּ יְדֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָלַי לוֹמַר, שֶׁאֲנִי נָטַלְתִּי אוֹתָם! וְהוּא חוֹזֵר לָבוֹא עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה. מִיָּד הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עֵינָיו, וְתָלָה עֵינָיו וְרָאָה שֶׁהָיוּ עֲשׂוּיִין וָוִין לָעַמּוּדִים. הִתְחִיל לְהָשִׁיב לָהֶם בְּקוֹל רָם, וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְפַּיְּסוּ יִשְׂרָאֵל. מִי גָרַם לוֹ? עַל יְדֵי שֶׁיָּשַׁב וְעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן, אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" (מדרש תנחומא, פקודי ז':ג').
מיד לאחר מכן, מציינת התורה את שמות הבונים: "וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה׃ וְאִתּ֗וֹ אׇהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ". בצלאל ואהליאב היו שונים זה מזה, בדיוק כמו ששבט יהודה שבט דן היו שונים זה מזה: דן היה "בן השפחה" והוא מייצג טיפוס יותר אנרכיסט ואינדיבידואליסט, בשעה ששבט יהודה נחשב כלוקח אחריות, מנהיג מלכותי שממנו באה שושלת דוד.
ועדיין, אי אפשר לבנות מקום לשכינה בישראל בלי שותפות של כל הכוחות בעם, גם אם הם מנוגדים לחלוטין זה לזה ולא תמיד, ואולי אף פעם לא, מסכימים זה עם זה. נאמר, "יהי המשכן אחד" (שמות לו,יג): המשכן עשוי מחלקים, צבעים וחומרים רבים ושונים, אך כדי שיתקיים, צריך את כולם, אז וגם כיום.
הספר השני בתורה מסתיים בפסוק: "כִּי֩ עֲנַ֨ן ה' עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כׇל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכׇל־מַסְעֵיהֶֽם" (שמות מ,לח). רש"י על הפסוק הזה אומר: "מְקוֹם חֲנִיָּתָן אַף הוּא קָרוּי מַסָּע".
גם החניה היא חלק מהמסע, בדיוק כמו שהשקט בין התווים הוא חלק מהמוסיקה, הלבן בין האותיות הוא חלק מהכתב, השבת וימי החול הם חלק מאותו השבוע, ואנשים אחרים הם חלק מהעם הזה.
אני כותבת בין שעות של שקט ושלווה, ואפילו ציוץ ציפורים וקולות צחוק ומשחק של הילדים, לרגעי אימה לקול התרעות ואזעקות עולות ויורדות. רק לאחרונה שרנו מי שנכנס אדר, מרבים בשמחה (תענית כט:א), ורש"י שם מוסיף: "ימי נסים היו לישראל, פורים ופסח". בתקוה ותפילה.
הרבנית ד"ר מיכל כהנא היא מורת דרך, מלווה רוחנית, כותבת, ויותר מכל, תלמידה ומורה לתורה ותלמוד.