גדול כבוד המקדש הראשון
"אלה פקודי המשכן, משכן העדות"
אומר רבי שמשון רפאל הירש על פי ספורנו: התורה מסרה את סכום הזהב, הכסף והנחושת של המשכן, להראות מה מועט היה הסכום שהושקע במשכן לעומת האוצרות ששימשו למלאכת הבית הראשון והבית השני. עם זאת, לא הגיעו שני בתי המקדש למעלת המשכן הפשוט שהוקם כולו מהתנדבותו של העם, שכן רק במשכן העדות, זכו ישראל לגילוי שכינה, ורק המשכן זכה ולא נפל בידי עובדים.
בית מקדש ואוהל מועד
"אלה פקודי המשכן"
אומר רבי מרדכי הכהן: לא העושר וגודל הבניין מהווים סיבה להשראת שכינה בישראל. יש בניין גדול בחומר ובלבנים, בשיש, בכסף ובזהב, ורוחניות והשראת שכינה בו מועטה, ויש בניין קטן והוא "משכן העדות", גדולה בו הרוחניות ורבה בו ההשראה "וכבוד ה' מלא את המשכן".
ביקורת ציבורית וגלויה
"אלה פקודי המשכן"
עם השלמתה של מלאכת בניית המשכן מוגש לנו דין וחשבון ארוך ומפורט, ובו מצוינים בקפדנות כל פרטי המבנה המורכב הזה. במובן מסוים נראה התיאור כחזרה מיותרת על דברים שנאמרו בפרשיות הקודמות. אבל אין הדבר כך. הרשימה הארוכה של כל החומרים ששימשו לבניית המשכן, המשתרעת על פני פרקים אחדים בתורה (לה-מ), משרתת מטרה חשובה מאוד. היא באה ללמדנו שהגשת דין וחשבון מוסמך, היא חובה המוטלת על כל מי שעיסוקו בכספי ציבור. מה היה ראוי לאמון יותר ממשה? מי יעז לחשוד בקיומם של "אי סדרים" בדרך ביצוע העבודה על ידי האומנים המצוינים והמסורים שעבדו עמו – האדריכל הראשי בצלאל בן אורי, והאומן המחונן אהליאב, אנשים "חכמי לב" שאלקים עצמו בחר בהם כדי לבצע את בניית המשכן? ואף על פי כן – "אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פקד משה". כך וכך זהב נתרם למבצע הבנייה, כך וכך כסף, כך וכך נחושת, כמויות מדויקות, ולצדן תיאור מדויק של השימוש בהן במהלך הבנייה. המוניטין ללא דופי של אדם האחראי לקרנות ציבור, והאמון הלא מסויג שהוא רוכש – לא די בהם. משה בא ללמד אותנו, שחייבת להיות בקרה ציבורית גלויה, שתשים לאל כל ניסיון השמצה האורבת תמיד לפתחם של העוסקים בצורכי ציבור (תורת היום).
מעשי ידי הקב"ה
"ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן, כאשר צוה ה' את משה"
שמונה-עשרה פעמים – פעם אחר פעם, חוזרת התורה ואומרת: "כאשר צוה ה' את משה", ללמדנו שדברים שעשה בשר ודם לשם שמים, מחשיבה אותם התורה כמעשי ידיו של הקב"ה.
נושא את נושאיו
"את ארן העדות"
רבי מרדכי הכהן היה אומר: "ארן העדות" – הארון עצמו הוא העדות. ארון הספרים של אדם מעיד על מהותו ועל טיבו. רצונך לתהות על קנקנו של אדם, לך אצל ארון הספרים שלו. איש איש ואישיותו בארונו, ובלבד שיהיה תלמודו בידו – שיהיו הספרים משומשים ממגע ידיים.
ילדי השכינה
"ויברך אתם משה"
"אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י). אמרו חז"ל (שבת לב, ב): "איזה הן מעשה ידיו של אדם? הווי אומר: בניו ובנותיו". ובירכם משה: "שתשרה שכינה במעשה ידיכם" – גדלו וחנכו את בניכם ובנותיכם לתורה ולמצוות, ותשרה עליכם שכינה, גדולה מהשכינה שהייתה במשכן. שאמרו חז"ל (מגילה טז, ב): "גדול תלמוד תורה, יותר מבניין בית המקדש".
לי – לשמי
"כאשר צוה ה' את משה"
רבי אלחנן וסרמן היה אומר: צא וראה מה בין ראשונים לאחרונים. בימינו כשאדם מדבר על עצמו, אין איש מעלה על דעתו שאין לו שום פנייה אישית. ואילו בדורות ראשונים, כשאדם דיבר על עצמו, לא העלה איש על דעתו, שמדבר הוא לטובת עצמו. לכן דיבר משה בגוף שלישי – "כאשר צוה ה' את משה", כאילו לא בו הדברים אמורים, אלא במשה אחר הפועל בשליחות הקב"ה (על פי 'משולחן גבוה').