תורת ישראל מציעה מדיניות שונה לחלוטין של ענישה מאשר זו הנהוגה היום בעולמנו. אמנם, במשך אלפי שנים לא היינו מופקדים על המשפט הפלילי, ועל כן אין אנו מוצאים פסיקה מסודרת ומנומקת של עונשים פליליים, אם כי אנו מכירים היטב את נוהג הקהילות, וספרו הידוע של פרופ שמחה אסף ז"ל על הענישה לאחר חתימת התלמוד מלמד על ההיקפים הגדולים של הענישה. ברם, אין מדובר בחקיקה מסודרת של מדינה, אלא במנהגי קהילות במישור המקומי. אנו החולמים והפועלים לבניית המשפט העברי ולמימושו בעולמנו איננו יכולים לקרוא לכך כל עוד לא התמקדנו בבתי המדרשות בענייני ענישה, וכל עוד לא ניסחנו את ההלכות או התקנות הקשורות בכך. אף על פי כן, ניתן לקבוע כי הכיוון שאנו מכירים מיסודות ההלכה - בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה - שונים בצורה משמעותית מהמקובל היום. אני מבקש להדגיש כי אין מדובר בהעתקה של דרכי הענישה בעבר, אלא בלימוד עקרונות התורה, ואילו הדרכים להעביר אותם לתקופתנו מחייבים עיסוק נרחב של תלמידי חכמים ובתי מדרשות.
בראש הענישה עומד התיקון לעוול שגרם הפושע. התורה מלמדת כי מי שגנב אינו יושב בבית הסוהר, אלא נמכר לעבד עברי כדי לשלם את חובו. התורה מלמדת כי מי שאנס מחויב ליטול אחריות על הנאנסת - ברור שאין היא חייבת להינשא לו, אולם הוא זה שחייב לעשות זאת והדבר מטיל עליו את תשלום משמעות חטאו. עיקרון שני שאנו למדים מהתורה הוא שאלת הקלון - עונש המלקות, שהוא העונש השכיח על לאווין, נועד כדי לקיים את "ונקלה אחיך לעיניך". אין מדובר בהשלכת מישהו לבית הסוהר, אלא בתביעה כי יתמודד עם הקלון שבמעשיו בצורה הקשה ביותר. עיקרון שלישי שאנו למדים מיסודות התורה הוא ממד ההרתעה שיש במערכת הענישה - "וכל ישראל ישמעו וייראו". החוטא צריך לשאת גם במשמעות הציבורית של חטאו, והתורה קבעה כי מוצדק שחלק מהענישה יכלול גם את השיעור שהציבור כולו צריך ללמוד מהחטא. על חלק מהעבירות מוצא אדם להורג, ואף כי התורה שבעל פה הביאה לכך שמימוש עונש המוות הוא כמעט בלתי אפשרי, ורבי עקיבא העיד כי לו הוא היה יושב בסנהדרין לא היה נהרג אדם לעולם, אנו צריכים להבין מה אפוא התחליף לעונש זה וכיצד לממשו. ההבדלים הם כמובן לא רק בדיני הענישה, אלא גם בדיני הראיות, בתהליכי הדין, ובהגדרת מעשי העברה. רק מי שבידו חזון ביחס לענישה התורתית יכול לחלום ולפעול כדי לממשו.
ומה עושים בנתיים ? הקביעה כי בשל העובדה שמשפט התורה אינו נוהג היום אין תוקף הלכתי לבתי המשפט של מדינת ישראל - מחייבת אפוא לפתוח את שערי בית הכלא ולשחרר את כל האנסים, הרוצחים, המושחתים והפושעים מבית הכלא. אין אבסורד גדול מזה. כדרכה של ההלכה, היא מכירה בתחליפים זמניים או במסלולים מקבילים. הר"ן לימד כי במקביל לדיני הסנהדרין קיימת מערכת של משפט המלך; פוסקי הדורות קיבלו רמה מסוימת של "דינא דמלכותא דינא"; רבנים דנו בשאלת התוקף המשפטי של בתי המשפט בישראל עם הקמת המדינה, והעניקו להם סמכויות הלכתיות; הכלל של "הוו מתפללין בשלומה של מלכות" הוא חיוני והכרחי גם כעת.
בתי המשפט של היום הם הנושאים העיקריים בעול "ובערת הרע מקרבך". אנו מחויבים אפוא להעניק את הגיבוי המלא לבתי המשפט בישראל - הדבר אינו מונע את הרשות לבקר את פסקי הדין (כמובן, רק על בסיס עובדות וראיות) ואף לתקוף אותם, אולם השלילה העקרונית של סמכותם מסכנת אותנו יותר מאשר כל אויב חיצוני. במקביל נקרא בית המדרש להציב אלטרנטיבה תורתית למערכת הפלילית, ולפעול למימושה הטוב יותר מאשר זו הקיימת היום.