מתחת לפני השטח הגלויים של פרשת פינחס איתרו חכמינו סיפור חבוי.
הפרשה מספרת כיצד אמר ה' למשה, לאחר מות אחיו ואת אחותו, שגם ימיו שלו ספורים, וקרא לו לעלות להר העבָרים ולצפות בארץ ישראל. משה התפלל לה' שימנה לו יורש: "יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כז, טז). מתבקשת כאן השאלה: למה דווקא עכשיו? הרי כבר לפני שבעה פרקים, בפרשת חוקת, אמר ה' למשה ולאהרן שימותו לפני הכניסה לארץ; וגם על מות אהרן סופר כבר שם.
את התשובה, את הסיפור שמתחת לסיפור, מצאו חז"ל בעזרת שני רמזים. הראשון הוא העובדה שבקשתו זו של משה למצוא לו יורש מופיעה מיד לאחר סיפור בנות צלפחד שרצו לרשת את נחלת אביהן בארץ ישראל. מסביר מדרש חז"ל המובא אצל רש"י: "כיוון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר: הגיע שעה שאתבע צרכי, שיירשו בני את גדולתי".
הרמז השני טמון בנוסח קריאתו של ה' למשה לעלות להר העברים: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ" (במדבר כז, יב-יג). המילים שהדגשנו מיותרות לכאורה. ה' אומר למשה שהוא ימות. מה מוסיפה ההשוואה למותו של אהרן? הרי כל אדם ימות. בעל "כתב סופר" מסביר שאהרן זכה לדעת שילדיו ילכו בעקבותיו. אלעזר בנו נתמנה לכהן גדול עוד בחייו. עד היום, הכוהנים הם צאצאי אהרן. משה נכסף גם הוא לראות אחד מבניו, גרשם ואליעזר, מתמנה במקומו למנהיג העם. אך לא כך רצה ה'. וזה הסיפור שמתחת לסיפור.
המשכו של הסיפור בא כעבור כמה דורות. בספר שופטים מסופר על איש ושמו מיכה שהקים במה לעבודה זרה בנחלת אפרים, ושכר לו לוי אחד שיכהן שם. משלחת מבני שבט דן, כוח חלוץ באיתור שטח להתיישבות חדשה בצפון הארץ, עברה בבית מיכה ולקחה לעצמה את האפוד והתרפים, את הפסל ואת המסכה; וגם את האיש הלוי שכנעו בני דן לברוח איתם: "הַחֲרֵשׁ שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן. הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד - אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל?" (שופטים יח, יט). רק בסוף הסיפור מוסר לנו הכתוב את שמו של הלוי: יונתן בן גרשם בן משה. בספרים שלנו מוכנסת פה אל תוך השם משה האות נ', והופכת אותו למנשה. אולם נ' נוספת זאת נכתבת על פי המסורה גבוה ממקומה הרגיל, תלויה באוויר, תלושה מקרקע השורה. בתלמוד מוסבר כי נ' זו נוספה כדי שלא לבייש את משה רבנו: לטשטש את העובדה שנכדו היה כוהן לעבודה זרה.
איך להסביר את כישלונו לכאורה של משה בגידול צאצאיו - בנים שלא התאימו להנהגה ונכד שהידרדר לעבודת אלילים? לאמתו של דבר כמה מגדולי האישים בתולדות ישראל לא הצליחו בחינוך כל ילדיהם. אברהם היה אביו של ישמעאל. יצחק ורבקה הולידו את עשו. שלמה המלך הוליד את רחבעם, שמנהיגותו הרת-האסון גרמה לפיצול הממלכה. חזקיהו, מגדולי מלכי יהודה, היה אביו של מנשה, מן הגרועים שבהם. לא כל ההורים מצליחים עם כל הילדים כל הזמן. וכי ייתכן אחרת? הרי כולנו חופשיים. כולנו יכולים, במידה מסוימת, לבחור מה להיות. הגנים שהורינו הורישו לנו, ודרך גידולנו וחינוכנו בביתם, אינם ערובה לכך שנגדל ונהיה האנשים שהורינו רוצים שנהיה.
במקרים רבים זה לטובה. אברהם עזב את דרך האלילות של תרח אביו. מנשה, אבטיפוס של מלך רשע, היה סבו של יאשיהו, מהצדיקים במלכי יהודה. אבל לפעמים אנחנו נכשלים, וילדינו הולכים בדרכם שלהם שאינה דרכנו. אם זה קורה לנו, אל לנו לתת לרגש האשמה לשתק אותנו. לא כל אחד מצליח עם כל ילדיו - גם לא אברהם אבינו, משה רבנו, דוד המלך ושלמה המלך. אפילו הקב"ה עצמו אומר: "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי" (ישעיהו א, ב).
שני דברים הצילו את סיפור משה וילדיו והוציאוהו מכלל טרגדיה. בספר דברי הימים א' (כג, טז; כד, כ), בנו של גרשם קרוי לא יונתן אלא שבואל - וחז"ל הסבירו שהוא יונתן, ששב אל ה'. הנה כי כן, גם אם ילדנו מרחיק לכת עד אל הקצה, עדיין יש תקווה שברבות הימים ישוב. הדבר השני נרמז ברשימת יוחסין קצרה המופיעה בפרק ג בספר במדבר (פסוקים א-ד). היא פותחת במילים "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה", אך למרבה הפלא מפרטת רק את תולדותיו (צאצאיו) של אהרן. חז"ל הסבירו שהיות שמשה לימד את ילדיו של אהרן, הם נחשבים ילדיו. תלמידיו של אדם הרי הם כילדיו.
לא כולנו זוכים בילדים. גם אלה מאתנו שזכו, ואפילו אלה מאתנו שלא חסכו מאמץ להנחיל לילדיהם את ערכיהם ומורשתם - לא תמיד זוכים שילדיהם הולכים כל הזמן בעקבותיהם. לפעמים ילדינו יוצאים, לתמיד או לזמן-מה, לדרך משלהם. ובכל זאת, כולנו יכולים להשאיר בעולם משהו שימשיך לחיות אחרינו. יש העושים זאת בדרכו של משה רבנו: מלמדים את הדור הבא, מכשירים אותו ומטפחים אותו. ויש העושים זאת ברוח מימרת חז"ל "עיקר תולדותיהם של צדיקים - מעשים טובים".[1] מעשינו הטובים הם צאצאינו שאנו משאירים אחרינו.
אם ילדינו ממשיכים בדרכנו, עלינו להכיר לה' תודה. אם הם מגדילים עשות ומיטיבים מאתנו ללכת בה, עלינו להודות לה' באופן מיוחד. וכאשר הם בוחרים בדרך אחרת, שומה עלינו להיות סבלנים, ולזכור שלאיש הגדול ביותר בעמנו בכל הדורות קרה דבר דומה עם נכדו - ועל כן לא לוותר על התקווה. נכדו של משה חזר. המילים הכמעט-אחרונות בנבואתו של אחרון נביאינו, מלאכי, הן אלו החוזות כי עוד יוּשַב "לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כד). המתרחקים והמתנכרים עוד ישובו לחיקנו באמונה ובאהבה.
[1] מובא ברש"י לבראשית ו, ט.
התרגום באדיבות הוצאת מגיד, המאמר מתפרסם בכל שבת בעלון קרוב אליך.
הרב יונתן זקס, רבה הראשי לשעבר של בריטניה, פרופ' בקינגס קולג' בלונדון, באוניברסיטת NY ובישיבה יוניברסיטי.