לעולם יהא אדם
"אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה"
רבי מנחם מנדל מקוצ'ק היה אומר: משה התפלל: "יפקוד ה' ...איש על העדה", "איש" – ולא מלאך, שאין לו אישה וילדים, ואינו יודע דאגות פרנסה ובריאות מהן; "איש" – ולא שרף, קנאי בוער המשלח גחלי אש לכל עבר; "איש" – ולא "איש אלוהים", המסתגר בתוך ד' אמותיו ואינו מעורב בדעת עם הבריות; "איש" – פשוטו כמשמעו, שיהיה בן אדם!.
ליראים ולשאינם יראים
"יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר"
רבי לוי יצחק מברדיטשב היה אומר: משה התפלל "יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר" – כשם שהקב"ה הוא "אלוהי הרוחות לכל בשר" – לצדיקים וגם לרשעים; כן צריך להיות גם ה"איש על העדה" – "לכל בשר", ליראים ולשאינם יראים, שיהיה אוהב את כל היהודים כמות שהם.
חכם הרזים
"יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה"
מהו "אלוהי הרוחות לכל בשר"?. אמרו חז"ל (ברכות נח. א): "הרואה אוכלוסי ישראל, אומר: 'ברוך חכם הרזים' – שאין דעתם דומה זו לזו, ואין פרצופיהם דומים זה לזה". מתוך השוני של פרצופי בני האדם, שאין דומים הם זה לזה, לומדים אנו שלכל אדם דעה משלו שאינה דומה לזו של חברו, וכמו ש"כל בשר" פרצופיהם מצטרפים לשם כולל "בני אדם", כך מצטרפות כל הדעות כולן "הרוחות", ויוצרות את החוכמה הכללית. דבר זה גלוי רק לה', "אלוהי הרוחות לכל בשר", חכם הרזים, היודע לעשות צירופים מופלאים כאלה. (אהלי תורה).
שלא תתחדש המחלוקת
"לאלה תחלק הארץ"
כותב רבי מנחם הכהן רפא בעל "מנחה בלולה": זריזים הקדימו לסדר למפרע סדרי חלוקת הארץ דבר דבור על אופניו ומקומו בשלום, שלא תתחדש המחלוקת בישראל לאחר כיבוש הארץ, שמקצתם יאמרו: אנחנו טרחנו יותר במלחמת הכיבוש, ומקצתם יאמרו: אנחנו הצלחנו יותר בהבאת הניצחון, ויבקשו חלק גדול יותר במשמני הארץ. לכן הקדימו לסדר החלוקה עובר לכיבוש שידעו כולם שהכל שווים, אלה ואלה, דין העובר חלוץ בחזית כדין המאסף למחנה, דין העושה בעורף כדין היוצא למערכה.
גדול עוון המסייעים
"ובני קרח לא מתו"
קרח היה אבי אבות המחלוקת, ואף על פי כן "ובני קרח לא מתו". ואילו דתן ואבירם, שרק הצטרפו לקרח, ירדו חיים שאולה. ללמדך שעוונם של המסייעים לבעלי מחלוקת המתערבים על ריב לא להם, גדול משל בעלי המחלוקת עצמם.
רבי מנחם מנדל מרינוב היה אומר: בעלי מחלוקת לא מתים, לא לומדים לקח, ולא לוקחים מוסר. בני קרח חיים וקיימים עד היום, וממעמקי השאול הם מבצבצים ועולים לחרחר ריב בישראל ולהרבות מדנים ומחלוקת.
הכבוד על כיבוש היצר
"הנני נותן לו את בריתי שלום...."
רבי זלמן סורוצקין היה אומר: על מה ולמה זכה פינחס להערכה מופלגת זו, ואילו משה שעמד בפרץ במעשה העגל, ואהרון שעצר את המגפה בדבר קרח, לא זכו להכרת תודה כזאת? אלא פינחס היה אי "עמך", ולא תפס כל תפקיד ציבורי. כאשר משה וכל עדת בני ישראל אינם יודעים איך להתמודד עם מצב קשה, קם יהודי פשוט ועומד בפרץ, דבר המעיד על גבורה עילאית ומסירות נפש למופת. מטבע הדברים, כאשר אדם רואה נבלה גדולה הנעשית בישראל, יצרו מסיתו לא להתערב ואומר לו: מה לך כי תכניס ראש בריא למיטה חולה? אם תקפוץ בראש, איש לא יכיר לך טובה, יהיו שיאמרו: מבקש אתה להתבלט, ויהיו שילגלגו: הדיוט קופץ בראש. אם למרות כל זאת יצא פינחס לקנא קנאת ה' לעיני משה וכל עדת בני ישראל, ראוי הוא לכל הכבוד הזה, על שגבר על עצמו וכבש את יצרו.
שכר על הזריזות
"בקנאו את קנאתי"
"בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף" (רש"י).
אומר רבי משה פיינשטיין: עיקר המעשה שעבורו זכה פינחס לשכר כה רב וברית שלום, הוא על זריזותו. שלא התעצל אלא קם ועשה דבר שהקב"ה היה אמור לעשותו. ללמדנו שזריזים המקדימים למצוות, ראויים לכבוד ולשכר.
במקום שאין איש
"השיב את חמתי מעל בני ישראל"
בסמיכות הפרשיות בלק ופינחס, ניתן לראות את ההבדל בין מנהיג בישראל למנהיג בגויים; בלק מלך מואב מלא מורא ופחד מפני בני ישראל, ומה תגובתו? הוא שולח שליחים לשכור את שרותיו של בלעם. הוא עצמו קודם ומכשף גדול, אך עסוק מדי ושטוף בחנגותיו ובתענוגיו, מתעמל אפילו לפצות את פיו שלו ולקלל. לא כן פינחס, "וירא פנחס...ויקח רמח בידו". פינחס אינו ממתין שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים. במקום שאין אנשים, ויש חילול ה' וסכנה אורבת לישראל, הוא משתדל והופך להיות איש מלחמה, אומר ועושה, מדבר ומקיים. (על התורה).