עיין ערך התמדה

[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/120711.flv[/embed]

מה הוא הכלל הגדול בתורה? ידועה תשובתו של רבי עקיבא (ספרא קדושים ב, ד): 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא יט, יח). הרבה פחות מוכרת היא דעתו של רבי שמעון בן פזי ( המדרש מובא בהקדמה ל'עין יעקב') הגורס שפסוק מפרשת פנחס העוסק בקרבן התמיד, 'אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם' (במדבר כח,ד) הוא עיקרה של תורה.
העלאתן על נס של האהבה כיסוד התורה מובנת, מי לא מאמין בחשיבות האהבה ורואה בה ערך מרכזי בחיים? לעומת זאת בחירתו של שמעון בן פזי תמוהה.
נראה שהמסר של המדרש אינו חשיבות פולחן הקרבנות אלא של ערך כללי, ערך ההתמדה. על האהבה הכול מדברים - הכול רוצים בה, מחפשים אותה וכואבים את חסרונה. אולם לחשיבות ערך ההתמדה מודעים פחות. אף שלעתים מזומנות היעדר התמדה הוא שתוקע אנשים בחיים, ולהם דבריו של רבי שמעון בן פזי הם אפוא צו השעה.

רוחניות והתמדה
הפופולריות הגוברת של הניו אייג' מבטאת את הצימאון הגדול בזמננו לרוחניות. יותר ויותר אנשים מבינים שאושר ומשמעות לא יושגו על ידי שיפור תנאי המחיה החומריים של חייהם אלא בפיתוח עולמם הפנימי. אולם הרושם הוא שמתוך הרבים שרוצים לצמוח בכיוון זה רק מעטים מגיעים להוויה הרוחנית שהם מקווים לזכות בה. נקודת התרפה אינה נמצאת תמיד בשיטות העבודה שהם מתנסים בהן אלא מהיעדר היכולת של מתרגליה להשקיע בעבודה הרצופה. להשתנות ביחס לדברים עמוקים ומשמעותיים אינו פשוט. אין בכוחה של כל סדנה שהיא לשנות את החיים, וכל המאמין בכך אינו אלא שוגה באשליות. סדנה יכולה ללמד טכניקה אבל רק על ידי תרגול לאורך זמן יש סיכוי לממש את כוחה של הטכניקה.

להשתעשע או להשתנות?
יש לי חבר שמדיטציה וויפאסנה השפיעו עליו עמוקות. מתוך התרשמות ממה שזה נתן לו, התעניינתי בסדנה הבסיסית של הוויפסנה, שבה מתמסרים במשך עשרה ימים יום וליל לטכניקה המשתמש בנשימות כבסיס למדיטציה. אבל למתעניינים בסדנה הוא מזהיר: 'אם רק תעשה את הסדנה, היה לך חוויה מעניינת אבל אלא אם כן אתה מתוכנן להמשיך לתרגיל, בסופו של דבר זה לא ישנה אותך." בהתאם, אותו חבר פעם סיכם לי את סוד ההצלחה בחיפוש רוחני: 'להגיע למים צריך לחפור עמוק, מי שכל הזמן מתחיל חפירות חדשות לעולם לא תגיע'.
מעשה באדם שנסע למנזר המפורסם בשאולין ללמוד קונג פו. הכניסוהו למים והטיל עליו להכות בידיו את המים כל היום וכל הלילה. אחרי כמה חודשים שהוא ציפה שסוף סוף יגלו לו את סודות הקונג פו, נמאס לו לחכות וחזר לביתו. כאשר בביתו שאלו אותו מה הוא למד, הוא הודה שלא למד כלום, ומרוב תסכול הכה על השולחן. להפתעתו, השולחן התנפץ לרסיסים.

'כל ההתחלות קלות'
יש פתגם שרבי נחמן מברסלב מרבה לצטט 'כל ההתחלות קשות'. אולם כפי שציין לפניי אחד מתלמידיי, הרבה פעמים האמת הפוכה, 'כל ההתחלות קלות'. להתלהב מדבר חדש זו משימה פשוטה, אבל להתאמן שוב ושוב על טכניקה מסוימת לאורך תקופה ממושכת גם כאשר היא מייגעת - זה הרבה פחות מפתה.

קבעת עתים?
הקרבת קרבן התמיד בכל בוקר ובכל אחר צהריים מבטאת לא רק את ערך ההתמדה אלא גם את ערך הקביעות. בלי קביעות קשה להתמיד, והאדם מבזבז המון אנרגיה בלחפש את הזמן המתאים לדבר שהוא רוצה לעסוק בו. לעתים קרובות הוא לא ימצא את הזמן ובכל יום מחדש הוא ידחה זאת למחרת. בוא נדמיין שאדם מעוניין בסדנה לעבודה רוחניות. הסדנה דורשת רצף של עשרים וארבע שעות בהן האדם חייב לשמור על משטר קפדני כדי ליצור את האווירה המבוקשת. לאיזה עיתם ריאלי לצפות מאדם להרשות לעצמו לקחת פסק זמן מהמרוץ של החיים ולהצטרף לסדנה כזאת? פעם בשנה, פעמיים בשנה? האמת היא שסדנה כזאת כבר קיימת, ויש אנשים - גם אלו שעובדים ויש להם ילדים - שמצליחים בכל שבוע להשתתף בה, לסדנה הזאת קוראים שבת. חוששני שאילו נדרשנו לקבוע לעצמינו בכל פעם מחדש מתי מתאים לעשות שבת, היא הייתה מזמן מתבטלת. ממד זה של השבת, נכון ביחס להרבה מהמצוות. המצוות יוצרות מסגרת שעבור השומר מצוות הופכת להיות מובנת מאיליו ונקודת מוצא ראשונה ביחס לחיים. הקבלת של מסגרת דווקא משחררת את האדם שבמקום להתעסק בצד החיצוני של המסגרת, בשאלות של מה? מתי? איך? האם? הוא חופשי להתמקד בעומקם של הדברים. אם דיברנו על השבת, ההלכה נותנת את הבסיס ואת המסגרת הכללית, את הספונטניות ואת הזרימה הטבעית אני שומר לשלב הבאה, מה שהוא מעבר לבסיס אלא בנוי עליו, חווית הרוחנית של השבת.
יש שמוטרדים משגרה שבה פועלים בלי לחשוב ובלי להחליט, אבל דווקא בזה נמצא עוצמתה. חבר שלי רץ כל יום ששי שנים עשרה קילומטר. הוא סיפר לי שפעם היה חמסין ולכן באותו יום הוא הפסיק את הריצה באמצע. בשבוע הבא, היה לו הרבה יותר קשה לגמור מסלול משום שכפי שהוא ניסח את זה "ידעתי שיש אופציה". יכולת בחירה הוא יסוד לייחודיות האדם, אבל יש להבחין מתי ההתעסקות בשאלת הבחירה מקדם אותך ומתי תוקע.
מסופר שכאשר אדם מת ישאלו אותו בשמים האם "קבעת עתים לתורה? (בבלי שבת לא ע"א)", למה לא "האם למדת תורה"? כנראה שיודעים שמה שבלי הקביעות זה ממילא לא הולך.

התחדשות
ומה עם התחדשות? ידוע הפתגם של הרקליטוס שאי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים. שתי סיבות לכך הן ראשית שהנהר אינו אותו נהר, כאשר מתמידים בדבר, אותו הדבר משתנה, קצב השינויים הם איטיים יותר, ופחות ניכרים לעין, אבל יחד עם זה הם עמוקים יותר, ולרובנו ממד העומק הוא מה שחסר. שנית, האדם אינו אותו אדם, עם הזמן הוא משתנה וממילא המשמעות של המפגש בינו לבין המרכיבים הקבועים בחייו הוא שונה.
דוגמה טובה לזה הוא נושא המדור הנוכחי, פרשת השבוע. אלפי שנים עם ישראל בכל מקום קוראים כל שבוע את הפרשה. בכל שנה חוזרים על התורה בשלמותה. לימוד הפרשה מעניקה יסוד קבוע בזהות היהודית ויוצרת רצף בין הדורות . יחד עם זה, לא זו בלבד שמשמעות של הפרשיות מתחדשות ומשתנות מדור לדור ומאדם לאדם, אלא יותר מזה, מי שמשקיע בפרשה יגלה שגם לאותו האדם עצמו, היא מתחדשת משנה לשנה.

יציבות
בבית המקדש, קרבן התמיד עיצב את מסגרת של כל יום, הוא הקרבן הראשון ואחרון של היום. ביניהם כל מי שרוצה או צריך יכול להביא קרבנות אחרים. אפילו בימים מיוחדים כגון שבת, ראש חדש וחגים, לא מוותרים על קרבן התמיד להחליף אותו בקרבן המיוחד של היום, אלא הוסיפו את המיוחד אלא המקובע, ומכאן נוצר שמם של קרבנות המיוחדים האלו "קרבנות המוספים" על שם שהם בנוסף לקרבן התמיד.
ככה חשוב גם בנוגע לחיים. המרכיבים הקבועים מעניקים לחיים יציבות. כולנו יודעים, לחיים יש כל הזמן עליות וירידות. הקיום של מרכיב בטוח וקבוע בהם יכול להוות עוגן לאדם שלא ילך איבוד, עוגן שיאפשר אותו להיות מושרש ולא תלוש.

אהבה ונאמנות
עד כה עסקנו בחשיבות ההתמדה כאמצעי לצמיחה, אולם לא פחות הוא חשוב כערך לעצמו. בתחילה דברנו, הזכרנו את ערך האהבה. חשיבות ההתמדה במערכות יחסים אינו רק שעל ידי ההתמדה יביא לידי השקעה יותר והקשר יתעמק. יותר מזה, האדם מביע אהבה אמיתית וגם את נאמנותו לזולת כאשר הוא מוכן להתמיד בקשר לא רק כאשר קל לו או מתחשק לו אלא גם כאשר זה קשה לו. כמו שזה נכון במערכת יחסים שבין בני אדם, זה נכון גם במערכת היחסים שבין האדם לאלוהים. היה לי תלמיד שהתגייס ליחידה קרבית מובחרת בו מתאמנים קשה. הוא סיפר לי על התסכול שלו שכאשר בסוף היום שהוא מותש מהאימונים הוא מתפלל תפילת ערב בלי יכולת לכוון. ספרתי לו שעל פי התלמוד (בבלי ברכות כו ע"ב), בזמנו התפילה היא במקום קרבן התמיד. בחירתו לא להיכנע לעייפות אלא להמשך להתמיד היא מימוש של היסוד הרוחני של קרבן התמיד.