בעיירה קטנה בנורווגיה שוכן בית הכלא "האלדן" המוגדר כבית הכלא בעל רמת האבטחה המקסימלית ביותר במדינה. יושבים בו פושעים כבדים שביצעו עבירות חמורות. אבל מי שייכנס פנימה, כנראה יתבלבל ובאותה מידה יסתקרן: אין סורגים על החלונות. האסירים גרים בחדרים פרטיים שנראים כמו חדרי מלון קטנים, עם טלוויזיה בעלת מסך שטוח, מקרר קטן, וחלונות גדולים שמשקיפים ליער. הם מבשלים לעצמם, לומדים במרכז מוזיקה משוכלל ומתאמנים בחדר כושר חדיש.
כשעיתונאים מכל העולם הגיעו לשאול את מנהל הכלא איך ייתכן שפושעים מקבלים תנאים כאלה, זו הייתה תשובתו: "בית המשפט גזר עליהם עונש אחד בלבד- שלילת החופש שלהם. המדינה החליטה לבודד אותם מהחברה לזמן מוגדר,? בסדר, אבל היא לא גזרה עליהם רעב, חוסר כבוד או השפלה. בזמן שהם פה, אנחנו דואגים להם להכל, כדי שיישארו בני אדם.
התפיסה הזו, של עונש קשה שכולל בתוכו דאגה מוחלטת לכל צרכיו של הנענש, שולחת אותנו אלפי שנים אחורה, אל תקופת הנדודים במדבר.
הברכה שמתחפשת לעינוי
בפרשת עקב, משה רבינו מתאר את החסדים שה' עשה עם עם ישראל במדבר, ומזכיר פסוק שדורש הסבר: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן... לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם".
הפסוק הזה נמצא ממש בין תיאורי הניסים, כמו הנעליים שלא נקרעו והבגדים שגדלו עם הילדים. לכן נשאלת השאלה: מה הקשר בין המילים "ויענך וירעיבך" (עינוי ורעב) לבין אכילת המן שהיה לחם פלאי ומתוק מהשמיים?
המגיד מדובנא מסביר זאת בצורה עמוקה שנוגעת בטבע האנושי שלנו. לתענוג גשמי יש תאריך תפוגה מהיר. כשאדם קונה רכב חדש או אוכל במסעדה יוקרתית, ההתלהבות שלו ביום הראשון היא בשמיים. אבל כשהוא ייסע באותו רכב חודש ברציפות, או יאכל את אותה מנה יוקרתית בכל יום, הדבר יהפוך למובן מאליו. הריגוש ייעלם, והוא יתחיל לחפש את הדבר הבא (או גרוע מכך, יסתכל בקנאה על מה שיש לשכן).
כדי שהמן לא יהפוך למובן מאליו, ה' בחר לתת אותו בצורה שמשאירה את העם בדריכות. אי אפשר היה לשמור מן למחר. כל לילה עם ישראל הלך לישון בידיעה שכרגע אין להם אוכל למחר בבוקר. ה"עינוי והרעבון" לא היו פיזיים, אלא פסיכולוגיים, התלות היומיומית בחסד ה'. אבל דווקא בזכות התלות הזו, בכל בוקר מחדש כשהמן ירד, הריגוש והכרת התודה היו אמיתיים.
למה 40 שנה?
השאלה הגדולה יותר היא על עצם העונש של הנדודים. אם מסתכלים על החטאים של דור המדבר, רואים חוסר פרופורציה מעניין. כאשר עם ישראל חטא בחטא החמור של "בעל פעור", העונש היה מיידי ואכזרי: מגפה שכילתה את החוטאים במקום. לעומת זאת, בחטא המרגלים, ה' גזר עליהם לנדוד ארבעים שנה במדבר עד שהדור יתחלף.
למה העונש הומר בטלטול כל כך ארוך ומתיש? הרי בשביל דור המדבר היה עדיף להיכנס לארץ ישראל מיד, ובשביל החוטאים נגזרה מיתה בכל מקרה?
החתם סופר מסביר זאת בעזרת משל נפלא שמזכיר לנו את הכלא הנורווגי שתואר בתחילה: תארו לעצמכם אדם שמרד במלך ונידון למוות. המלך, מתוך רחמים, מוכן להמיר את עונש המוות בעונש אחר: 40 שנות מאסר או הגליה ביער. אבל המלך מציב תנאי: "אני מסכים לשלוח אותו ליער רק אם יש לו משפחה עשירה שתשלח לו אוכל, בגדים ושמירה בכל יום. כי אם לא, הרי הוא ימות שם ברעב או שחיות יטרפו אותו, ואז מה עשינו בזה? עדיף כבר שייהרג עכשיו ולא בייסורים. אך האם יעלה על הדעת שאני, המלך, אממן מהקופה שלי את האוכל והבגדים של מי שמרד בי?".
גם בעונש: עם קרובו
הנמשל, אומר החתם סופר: אצל חוטאי בעל פעור, החטא היה ניתוק מוחלט מה'. לכן העונש היה קצר וסופי. אבל בחטא המרגלים, ה' רצה להראות לעם ישראל שלמרות שהם חטאו ונגזר עליהם עונש של 40 שנות נדודים במדבר השמם, הם עדיין הילדים שלו.
ה' גזר עליהם את שלילת החופש וההגעה לארץ ישראל, אבל הוא אמר: "אני בעצמי אהיה המשפחה שתממן אתכם בכלא של המדבר. " ברור שמלך בשר ודם לא היה מפרנס את האסיר שמרד בו, אבל מלך מלכי המלכים הקיף את האסירים שלו בענני כבוד כדי לשמור עליהם מנחשים ועקרבים, הוציא להם מים מסלע בכל יום, והוריד להם מן מהשמיים במשך 40 שנה של עונש.
לעולם לא נצעד לבד
בתהלים קמ"ח מכריז דוד המלך: "וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ... לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ". להיות "עם קרובו" זה לא רק לקבל פרסים כשמתנהגים יפה. הקשר העמוק בין ישראל לאביו שבשמיים מתבטא גם כשצריך להעניש ולהוכיח ("אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ").
כשאנחנו קוראים את הפרשות האלו, שנמצאות תמיד בתוך "שבע שבתות הנחמה" שאחרי תשעה באב, אנחנו מקבלים חיבוק של נחמה. הן מזכירות לנו שגם כשאנחנו בגלות, גם כשאנחנו מרגישים בתוך "עונש" או בהמתנה ארוכה ומתישה, גם כשיש ערפל וצרות שונות, הקדוש ברוך הוא ממשיך לספק לנו את המן שלנו, לשמור עלינו, ולאהוב אותנו. כי גם במסלול הכי קשה במדבר, אנחנו אף פעם לא צועדים לבד.
הכותב הינו רב קהילה מחנך ומשורר ישראלי