בקיבוץ מעגן על שפת הכנרת פזורות אבני הבזלת שעורקי תחמוצות ברזל וטיטניום שזורים בהן. בשבילים הרומנטיים והפסטורליים של הקיבוץ אנחנו מהלכים בין גן ילדים לכלבו, אופניים שעונים על הקירות ופסלים תמימים מפח. בתוך החום הכבד שרבץ שם השבוע יכולת להעריך עוד יותר את הרוח החלוצית שנשבה בגרעין שהקים את הקיבוץ. בגרעין גם פרץ גולדשטיין, מצנחני היישוב לאירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה שנרצח, וגם יואל פלגי, שצנח איתם והצליח להימלט. פלגי הוא שהקים לימים את יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל והיה מפקדה הראשון. כולם חדורי מטרה ושליחות, כמו שמפרשת מסכת תענית את תיאור הארץ אשר אבניה ברזל: "אל תקרי אבניה ברזל – אלא, בוניה ברזל" (תענית, ד, עמוד א) - רק אלו בעלי רצון הברזל יוכלו לבנות את ארץ ישראל ולהתיישב בה, לא המאיימים לעזוב לחו"ל אם יצטרכו להתגייס.
אני שומעת צחוק ורואה חבורת ילדים רצה ופתאום שוב תמונות מתלכדות לי. אותה פסטורליות ואותם השבילים והנה מאות מחבלי נוח'בה רצים בהם בקיבוצי העוטף.
"לא יחד ילחמו בכם, כי אם בערים בצורות וחומות נשגבות. הן גדול עז נפשם; תדמה בנפשך כי עצומים הם; אך לבותם נפרדים, כי אין בהם תבונה". (הקוראן, סורה 59, יד)
לאחר שעבר עם קומץ מאמינים ממכה עיר הולדתו לאל-מדינה, הפך עצמו מוחמד לבורר בין השבטים הערביים אוס וח'זרג' שהיו בסכסוך ארוך, והשלים ביניהם וקנה לו שליטה בעיר. אז גם כתב את "עהד אל-אֻמה" (חוזה האומה), והכריז בו על סיום הסכסוך בין השבטים הערבים כולם והכריז כי כל המאמינים המוסלמים חייבים לזכור שהם אחים והמלחמה ביניהם אסורה. אתם אחים אבל היהודים נפרדים וזה הקלף לנצח אותם: "לא יחד ילחמו בכם" דרבן את מאמיניו שחששו להלחם ביהודים. מכאן הגיע נאום קורי העכביש של נסראללה. "לא יחד ילחמו בכם". גדול עז נפשם, אומר מוחמד, אבל הלבבות שלהם נפרדים מחוסר תבונה. וכך נכבוש אותם.
"שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם" (ט,א).
ומשה, שמבין שמול עם ישראל גויים גדולים ועצומים בערים בצורות (ואולי מכאן לקח מוחמד את הנוסח) מזהיר את העם - "וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עָרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעָ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד" (י, טז). משה מתריע בפני העם קשה העורף שהוא עצמו מכיר טוב כל-כך, שעליו להפטר מערלת הלב לצמיתות. אתם שממהרים לשכוח את ההיסטוריה, את היציאה מעבדות לחירות, את מאורעות שבעה באוקטובר. ואונקולס מתרגם בלי כחל ושרק:"וְתַעדּוֹן טַפשׁוּת לִבְּכוֹן" ערלת הלב שלכם היא טפשות.
ואני פותחת חדשות ורואה איך בזמן שאמהות לא ישנות מדאגה מוטרפת לילדים שנלחמים בעזה, יושבים ומגחכים על מעשה אלים ומבזה של שר שהחליף מנעולים בלשכת היועמ"שית בתל אביב כאילו מדובר בהישג עצום ומחמיצים את "כוחי ועוצם ידי" מפניו הזהיר משה ועד כמה מעשה כזה הוא זלזול בזמנים מולם אנחנו עומדים ולמה לא לוקחים השראה ממסירות נפש של החיילים שלנו והחטופים שנאבקים כבר שנתיים. אפשר לחלוק על היועמ"שית אבל לנהוג בה כאילו היא אויבת העם? מוחמד צופה בנו על זרועותיו התמנוניות ומחכך ידיים בשמחה ומתחזק עוד בגלל הטפשות שלנו.
וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י" (יא, יג)
"אם שמע", אחת משלוש פרשיות "קריאת שמע" הנאמרות בתפילות שחרית וערבית, ואחת מארבע הפרשיות הנמצאות בתפילין, והפרשייה שנכתבת במזוזה יחד עם פרשת "שמע ישראל", מופיעה כאן ומדגישה את חובת השמיעה כמו בפתח הפרשה: "וְהָיָ֣ה עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה".
השמיעה היא קריטית. ולא סתם שמיעה, אלא עקב גם מלשון עקביות, שמיעה עקבית. אבל איך נצליח באמת לשמוע את טענות הצד השני לעומקן מבעד למעשים מתריסים ואיך נצליח לסנן מבין אמירות מפלגות טענות מהות?
"עֲשִׂיתֶ֣ם לָכֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה" (ט, טז) אומר משה לעם, ולא מעליב השתחוותם לעגל ועבדתם אותו ורקדתם לו ומסתפק ב"סַרְתֶּ֣ם מַהֵ֔ר מִן-הַדֶּ֕רֶךְ, והספר "שערי אהרון" מסביר שמשה חס על כבודם ולא פירט כמה נהגו באופן מגונה כדי לא להשפילם.
כלומר בירור לצרכי אמת הוא קריטי וחיוני אבל סתם הטחת האשמות לא תייצר ברית ועתיד משותפים. אז מה לעשות? נראה לי שראשית האחריות על משמיעי הטענות להשמיען נקיות וענייניות ובלי הסתה ואז יגיע תור הצד השני להקשיב באמת. לא כמו בסיפור מגדל בבל "אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית יא, ז) כמו שמפרש רד"ק: "אשר לא ישמעו - שלא יבינו, והיא שמיעת הלב". כלומר לא הבינו את השפה ולא את הלב של הצד השני ולא הקשיבו באמת.
ואני קוראת על יואל פלגי ואיך אחרי שברח מהנאצים חזר שוב להונגריה וסייע לחלץ חברי מחתרת יהודית שנתפסו. איך התחפשו הוא ואחרים במדי צבא הונגרי ושבו לאותו כלא בו היה יואל שבוי והציגו תעודה מזויפת הפוקדת למסור להם את האסירים היהודים, ואז הובילו אותם לבית הזכוכית ורק שם חשפו את זהותם.
ואני חושבת, איזה אומץ ורוח יש בנו כשאנחנו יחד ולא יכול להיות שנצא משבעה באוקטובר כמו שנכנסנו. לא יכול להיות שכל צד רק מתחזק בדעתו ולא חושב לרגע שאולי גם בצד השני יש קצת אמת. במקום לבדוק מחדש, הקונספציה של כל צד התעצמה.
עמוס טברסקי ודניאל כהנמן (זוכה הנובל על עבודתם המשותפת) חקרו את נושא ההטיות הקוגנטיביות: טעויות בתפיסה ובחשיבה האנושית שלנו שגורמות לנו להעריך מידע באופן שגוי ולהגיע למסקנות שגויות. יש הרבה הטיות קוגנטיביות אבל חלקן גורמות לבטן להתהפך כשחושבים עלינו: למשל אפקט המגירה – ממצאים שלא תואמים את האמונה שלך, נשכחים במגירה, נשמטים לך מניתוח הנתונים כדי לא להפריע לתוצאה אליה תרצה להגיע.
או אפקט המסגור - נטייה להפיק מסקנות שונות לחלוטין בהתבסס על אותו מידע בגלל המקור ממנו הגיע המידע. מי אמר את הדברים משפיע במקום מה נאמר.
או אפקט התקשורת העוינת – כל צד תופס את כלל הדיווחים בתקשורת שלדעתו לא תומכת בעמדותיו, כדיווחים מוטים גם אם הדיווח יהיה עובדתית מאוזן.
ולסיכום הטיית אישור – אנחנו מייחסים משקל עצום למה שתומך בתפיסה שלנו ומתעלמים לגמרי ממה שסותר.
עכשיו חלק מההטיות הכרחי כי בסוף יש לך דעות, אפילו כדי לכתוב טור, אבל עד כמה תהיה מוכן לשמוע את דעות הצד השני ולבדוק מחדש את הדעות שלך. אולי אתה טועה בחלק מהדברים והצד השני צודק בחלק מהדברים? אולי מרכיבים את הפאזל כמה חלקים ואם לא תכיר בחלקים שמחזיק הצד השני, לא תצליח להרכיב ולראות תמונה מלאה?
ואם הפאזל הוא היכולת שלנו לחיים עם ביטחון בארץ ישראל (ונניח רגע את גבולותיה המפורטים) לא כדאי שנבין מה זיהה הצד השני שאנחנו החמצנו? הרי אם נשלב כוחות ונבדוק איפה מונחת האחריות לשבעה באוקטובר בדרג המדיני ובדרג הצבאי נגיע למסקנות מקיפות שרק יגנו עלינו בעתיד.
וזו המסקנה שלי משבעה באוקטובר - אמת מונחת בשני הצדדים ואחריות מונחת בשני הצדדים ובשני הצדדים צריך לזהות איפה טעינו כדי שלא יקרה לנו שוב. כדי שיחד ננצח באמת.
הכותבת היא עו"ד (סא"ל) במיל', בעבר שירתה במחלקת ההסכמים הבינלאומיים במשרד החוץ.