פרשת עקב, אחת הפרשות שמכינות אותנו לחודש אלול, מעמידה לנו דרישה אלוקית מרתקת: "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך".
בדרך כלל, אנחנו רגילים לקרוא את הפסוק הזה ולפרש אותו כך: "ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך? כי אם ליראה...". כך גם מבינה הגמרא, שמתמודדת עם השאלה האם היראה היא מצווה קלה להשגה. היא מציגה את הפער העצום בין היראה שלנו לזו של משה רבנו, ומכאן את גודל הבקשה מאיתנו. אבל רבי לוי יצחק מברדיטשב, סניגורם של ישראל, מציע פירוש מדהים שמאיר באור חדש את בקשת ה' ואת גודל האדם.
מה אפשר להשיג מהאין-סוף? מה היחס הנכון בין האדם לאלוקיו? האם אנחנו יכולים באמת להתקרב אליו? הרי אם נחשוב שאפשר להתקרב אליו, אנחנו כביכול מגבילים אותו ואומרים שיש לו סוף, נקודה מסוימת שבה אנחנו יכולים להיפגש עמו.
זוהי טעות גדולה, כותב הרבי מברדיטשב בעל "קדושת לוי". הרי הכלל שהשם יתברך הוא אין סוף ואינו מושג מהותו לשום נברא בכל העולמות. וכידוע, "אילו ידעתיו - הייתיו", כפי שמובא בספר העיקרים (מאמר שני, פרק ל): "כמו שאמר החכם כששאלו אותו אם היה יודע מהות האל, והשיב: אילו ידעתיו - הייתיו... ותכלית מה שנשיג ממנו יתברך שאי אפשר להשיגו כמאמר החכם: תכלית מה שנדע בך - שלא נדעך".
מכאן אנחנו למדים שאין טעם לנסות להבין את הבורא בעצמו, שהרי הוא בלתי מושג. אז מה נדרש מהאדם ביחס שלו לבורא? מה צריכה להיות השאיפה?
דרישת ה' מהאדם: ללמוד לבקש עוד ועוד
רבי לוי יצחק מביא בשם הרב יחיאל מיכל זצ"ל חידוש נפלא בבקשתו של דוד המלך בתהילים: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו". בדרך כלל אנחנו רגילים למנות את בקשתו של דוד מהמילים "שבתי בבית ה'". אבל רבי יחיאל מחדש: בקשתו הראשונה של דוד היא "אבקש". כלומר, הוא מבקש להיות אדם שמבקש תמיד, שלא שבע מהקיים, שכל רצונו הוא להתקדם. ההישג הגדול שלו הוא עצם העובדה שתמיד יש עוד מה לבקש, כי אין סוף למה שיש עוד לדעת ולהתקרב אל ה'.
בצורה זו מסביר רבי לוי יצחק גם את דרישת ה' בפרשה: "מה ה' אלוהיך שואל מעמך". הוא מפרש שהדרישה אינה מתחילה במילים "כי אם", אלא בעצם ה"מה" של השאלה. "כי מה רומז על אין סוף, וזהו מה ה' אלוהיך, הוא אין סוף, בלתי השגה, כי אם ליראה".
כלומר, איך אדם יכול להשיג יראה ואהבה כלפי ה'? לא על ידי ניסיון להבין את מהותו, אלא על ידי התבוננות בבריאה. האדם יראה את גדולת הבורא, יבין כמה משרתים גדולים יש לו ברקיע, ומתוך כך ידע כמה הוא עצמו גדול. כך הוא יצליח לעובדו כראוי. אבל זה לא אומר שהוא יודע מי הוא הבורא עצמו.
ההישג הגדול הוא לא להגיע למטרה
נסו לדמיין ילד שמגיע בפעם הראשונה לבית הספר ושומע שיש "מנהל". האם הוא מכיר את המנהל? הוא אולי יכול לראות אותו, אבל האם הוא מבין באמת מה זה אומר להיות מנהל? מה צריך ללמוד כדי להיות כזה? אילו שיחות הוא מנהל כדי להוציא לפועל פעילויות? הילד מודע רק לפעילות עצמה, למה שהוא רואה בעיניו, ומתוך כך הוא לומד לאהוב ולירוא מהמנהל.
אנחנו בדיוק כמו הילד הזה. אנחנו מסתכלים ימינה ושמאלה על העולם המופלא, מבינים שיש סיבת הסיבות ומי שמסובב הכול, אבל לעולם לא נדע באמת מי הוא. ההישג הגדול הוא לא להגיע למטרה, אלא לשאוף אליה תמיד.
כשאני חושב על הדברים הללו של ר' לוי יצחק, על האדם המבקש עוד ואינו מסתפק בקיים, שתמיד שואף אל השלימות, וזה כשלעצמו המענה לדרישת ה', עומדת למולי דמותו של הרב תמיר גרנות, עליו פורסם השבוע, שהוא זה שחיתן את ארוסת בנו אמתי הי"ד, עמו הייתה אמורה להתחתן ביציאה הראשונה שלו במלחמה, אך נפל בקרב בלבנון לפני שהספיקו לממש את אהבתם. כמה עוצמות וגדלות נפש, כמה הבנה שאתה יכול לגדול עוד ועוד, ולבקש את קירבת ה', ממש לדרוש אותה.
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר ישראלי.