יש משהו בטבעו של האדם שהוא עסוק הרבה מאוד בעבר או בעתיד וכמעט שלא חי את הרגע. האדם אוהב להסתכל על העבר, להתרפק ולהיזכר. ההתרפקות הזאת כל כך חביבה בעיניו עד שלעיתים הוא מעדן ואפילו מעוות זיכרונות לא טובים, בבחינת "זכרנו את הקישואים ואת האבטיחים". גם אל העתיד האדם אוהב להפליג, לדמיין ולחלום. "כשיהיה לי", "כשאשיג" וכד' הן אמירות חביבות על האדם שכן הם קלות להשגה שהלוא אין דבר העומד בפני הדמיון.
הכאן ועכשיו נדחק לפינה
בצורה זו האדם חי כל הזמן את ה"X" פחות או פלוס אחד, ולעולם לא מתייחד ומתחבר עם ה- X עצמו, עם ההווה. האנושות בורחת ממה שנדרש ממנה כעת, היא עסוקה הרבה במה היה או במה אולי יהיה, אבל ה"כאן ועכשיו" נדחק לפינה. מבט שכזה מותיר את האדם כמעט תמיד בלי סיפוק ממצבו. העיסוק במה יכול להיות לו, לאן הוא יכול להגיע או במה היה וחמק מוביל למירמור ודכדוך.
אל מול תפיסה זו מגיע בפרשתנו הפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך", המבקש לקעקע תרבות כזו שאינה חיה ונוכחת ב"כעת". התורה קוראת לנו להסתכל ולהיות נוכחים במה שקורה "עתה"- מה נדרש מאיתנו במציאות החיים בה אנו חיים עכשיו.
מה שקורה עכשיו הוא העתיד של האתמול והעבר של המחר
העבודה הזאת של לחיות ולהיות נוכח ב"כאן ובעכשיו" היא עבודה קשה תמיד, על אחת כמה וכמה במציאות מודרנית וטכנולוגית ש"הפילה את מסכי הברזל". האדם של לפני עשרות שנים היה מסיים את עבודתו והולך לביתו בראש שקט, עד שיחזור מחר ויכנס בדלת העבודה ליום חדש. האדם של פעם היה יוצא לחופש ונמצא שם כולו מבלי להיות בקשר תמידי עם האנשים שאיתם הוא עובד. אך האדם המודרני נמצא כל הזמן בכל מקום, דבר שיש בו יתרונות רבים כמובן, אך גם עלול להוביל להסחת הדעת ולהרחיקו מלהיות נוכח במקום בו הוא נמצא כעת.
דווקא בימינו אנו נעשות מילות התורה רלוונטיות ושייכות עוד יותר- "ועתה ישראל"- תהיה נוכח ותחיה את הכאן והעכשיו. תרכז מאמצים ותתמקד במה שנדרש ממך כעת, שהלוא בסופו של דבר מה שקורה עכשיו- הוא העתיד של האתמול והעבר של המחר.