"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם...ואהבך וברכך והרבך, וברך פרי בטנך, ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך שמר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך" (ז' יב' יג').
"והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנוכי מצוה אתכם היום... ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ... (יא', יג' יד'). החיים בארץ ישראל תלויים בשמירת התורה ומצוותיה.
אם אין אנו הולכים בדרך התורה על זה נאמר: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחויתם להם, וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם (יא' יז'). בתחילה ישנם קשיים בחיינו בארץ, יש בצורת קשה. אם לא נתקן את מעשינו בעקבות עצירה השמים, נגלה מארצנו. כל זאת משום שארץ ישראל היא, "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה עד אחרית שנה (יא' יב'). הקב"ה בוחן כל הזמן את הארץ ויושביה (= עיני ה' אלוקיך בה). אין בארץ ישראל חיים על פי החוקים הטבעיים הגלויים , אלא ההנהגה היא על פי השגחה מדויקת על פי מעשינו. כל זאת משום מעלתה האלוקית של הארץ.
אצל אבי האומה מוצאים אנו את הקשר בין שמירת תורה ומצוות לחיינו בארץ. הקב"ה מצווה את אברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה" (בראשית יב' א' ב'). בארץ ישראל יגדל שמו והוא יתברך. זאת משום שזו הארץ המתאימה לגילוי החיים האמיתיים של אברהם. אברהם לוקח את משפחתו ומגיע לארץ כנען. "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה...(פס' ו'). מבאר רש"י: "אלון מורה, היא שכם. הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה". בזמן כבוש הארץ ע"י יהושע, הוא בונה מזבח לה' בהר עיבל. "וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלויים נושאים ארון ברית ה' כגר כאזרח חציו אל מול הר גריזים וחציו אל מול הר עיבל..., ואחרי כן קרא את כל דברי התורה והברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה" (יהושע ח' לג' לד'). זהו המעמד של השבועה שנשבעים עם ישראל לקבל את התורה ולשמור מצוותיה. מעמד זה נעשה ביום שעברו את הירדן. כך מבאר רש"י: "פרשה זו כתובה מאוחר (=הפרשה נכתבה רק לאחר כיבוש יריחו וכיבוש העי). שמיום עברו את הירדן עשה כן". יש פה אמירה ברורה שכבוש הארץ וההתנחלות הקבועה בה תלויים בשמירת התורה. נקודה זו הראה הקב"ה לאברהם באלון מורה. אצל אברהם מסופר, ויבן שם מזבח לה' אלוקי ישראל..." (פס' ז'). כשיושבים בארץ ואוכלים מטובה חייבים להודות ולשבח את הקב"ה על כך. הקרבת הקרבן היא הביטוי של העלאת כל השפע והטוב העולמי אל הקב"ה וההבנה שהכל מאת ה' והכל שייך לה'. על כן גם אברהם וגם יהושע מקריבים קרבן בכניסתם לארץ. שניהם בונים את המזבח באזור שכם, ע"י כך מחוברים האבות והבנים במגמה האלוקית של החיים.
במציאות של העולם כפי שהוא כיום, כדי לזכות להתיישב בארץ ישראל ולעבוד את ה' בשלמות ומתוך כך לזכות בטובה, צריך להלחם עליה. זאת משום שישראל עדיין לא נמצאים במדרגה השלמה שלהם. כך כותב הרב קוק: " לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ה' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח". (אורות עמ' יד').
פרשתנו המלמדת אותנו את החבור שלנו לארץ, דורשת מאתנו להלחם על הארץ ולא לירא מהגויים יושבי הארץ. "כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם. לא תירא מהם..." (ז' יז' יח'). ושוב בהמשך "לא תערוץ מפניהם כי ה' אלוקיך בקרבך א-ל גדול ונורא". (פס' כא'). בהמשך הפרשה מדגישה התורה מספר פעמים את עניין המלחמה והחובה להבין שהקב"ה הוא בעל המלחמות מצמיח ישועות. "וידעת היום כי ה' אלוקיך הוא העובר לפניך אש אכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך, והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה' לך" (ט' ג'). שוב בהמשך, "והוריש ה' את כל הגויים מלפניכם, וירשתם גויים גדולים ועצומים מכם" (יא' כג'). בפועל אנו הנלחמים אך אנו חייבים להבין שה' הוא הנלחם לנו. מלחמה כזו היא מלחמה צודקת ומוסרית והיא בעצם מלחמת ה'. כך כותב הרב קוק על המלחמות שלחמו גדולי האומה בדורות הראשונים, "מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ה' היתה בהכרה פנימית"(אורות עמ' יד'). כדי שמלחמתם של ישראל תהיה מלחמת ה' וממילא מלחמה צודקת ומוסרית חייבים אנו ללכת בדרך ה', ובראש ובראשונה לא להיות מושפעים מדרכם של יושבי הארץ. על כן מדגישה התורה מספר פעמים בפרשתנו את חובתנו להתרחק מעבודה זרה. "פסילי אלוהיהם תשרפון באש... ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו, שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" (ז', כה' כו') "והיה אם שכח תשכח את ה' אלוקיך והלכת אחרי אלוהים אחרים ועבדתם והשתחויתם להם, העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון" (ח' יט'). "השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחויתם להם" (יא' טז'). אם ח"ו נהיה מושפעים מדרכם של יושבי הארץ מיד תעלה שאלת אמת על מוסר המלחמה שלנו,שהרי אין זו מלחמת ה', אולם אם אנו הולכים בדרך האמיתית העצמית שלנו אז המלחמה היא לבעור הרע מהעולם, לסלוק המפריעים המונעים מאור ה' להתגלות. מלחמה זו היא אמיתית ומוסרית , על אף שפעמים אדם המתבונן במבט שטחי וחיצוני נראה לו שחלק מהפעולות המלחמתיות אינן מוסריות. (גם במלחמתנו העכשווית מוצאים אנו אנשים שמתוך כוונות טובות, מונעים מהצבא לפעול פעולות מסוימות. פעמים שהתנהלות זו גורמת לנפגעים מקרב חיילינו. אם אותם אנשים היו מבינים את מהות המלחמה של עם ישראל, היה מתברר להם שהמלחמה צודקת ומוסרית, שהרי היא כנגד מחרפי שם ה'. מתוך כך היינו פועלים בתוקף ובעוז כנגד אויבינו. נכון הוא שמבט זה נובע מאמונה גדולה ועמוקה בנצח ישראל, ולזה עדיין לא כולם הגיעו, אך אין ספק שככל שאנו מתקדמים בתהליך הגאולה, גם עומק האמונה הולך ומשתכלל).
זהו שהתורה כותבת : " ואכלת את כל העמים אשר ה' אלוקיך נותן לך לא תחוס עינך עליהם..." (ז' טז'). ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם מתחת השמים לא יתיצב איש בפניך עד השמידך אותם" (פס' כד'). אין אנו ששים אלי קרב, אך כשיש צורך אמיתי אנו נלחמים בנחישות ובנחרצות עד הניצחון המוחלט, שעל ידו יתעלה שם ה' בעולם.
לעיל הזכרנו את המזבח שבונה יהושע בהר עיבל מיד עם הכנסו לארץ, והבאנו את דברי רש"י שפרשה זו כתובה מאוחר. צריך להבין מדוע לא נכתבה פרשה זו במקומה? כשנתבונן בשני פסוקים המופיעים שם נוכל להבין את שינוי הסדר. נאמר שם: " כאשר ציוה משה עבד ה' את בני ישראל ככתוב בספר תורת משה מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל, ויעלו עליו עולות לה' ויזבחו שלמים. ויכתב שם על האבנים, את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל" (יהושע ח' לא' לב'). בנית המזבח היא כמו שכתוב ב"תורת משה" בספר שמות: "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (ב', כב'). מבאר רש"י: "המזבח נברא להאריך ימיו של האדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין בדין שיונף המקצר על המאריך". יהושע מדגיש שכל פעולותיו המלחמתיות קשורות לפעולת המזבח המאריך ימי האדם. גם כשיש לו צורך להשתמש בחרב, בעומק הפעולה טמון מעשה של קדום העולם והשלמתו. להדגשת העניין כותב המקרא את מעשה המזבח לאחר כבוש יריחו. שם נאמר: "ויחרימו את כל אשר בעיר מאיש ועד אשה מנער ועד זקן, ועד שור ושה וחמור לפי חרב" (יהושע ו' כא'). גם במלחמת העי נאמר: "ויהי ככלות ישראל להרוג את כל יושבי העי בשדה במדבר אשר רדפום בו ויפלו כולם לפי חרב עד תומם, וישובו כל ישראל העי ויכו אותה לפי חרב" (ח' כד'). על אף שתי מלחמות קשות אלו, המזבח אינו סותר אותם. אדרבא מגמת המלחמה ומגמת המזבח זהות. כדי שלא נטעה ונחשוב שיש סתירה ביניהם נכתב עניין המזבח לאחר המלחמות הללו. הפסוק השני מדבר על כתיבת התורה על האבנים. המשנה בפ"ו במס' סוטה אומרת: "הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון". בכתיבת התורה בשבעים לשון מבטאים אנו את שאיפתנו להשפיע שפע טוב לכל האנושות. אין אנו לאומנים השונאים אומות אחרות והרוצים לשלוט בהם ולדכאם. מגמת המלחמה שלנו היא מכוונת לאותה מטרה שמתבטאת בכתיבת התורה בשבעים לשון. (ע' בזה בדברי הרב רמר בספרו "מעבור הארץ").
יהושע נלחם עם חמשת מלכי האמורי במלחמה במעלה בית חורון. חמשת המלכים התחבאו במערה. "ויאמר יהושע גולו אבנים גדולות אל פי המערה, והפקידו עליה אנשים לשמרם" (יהושע י' יח'). המלחמה ממשיכה, ורק בסיומה אומר יהושע: "ויאמר יהושע פתחו את פי המערה, והוציאו אלי את חמשת המלכים האלה מן המערה". יהושע אומר לקצינים: "...קרבו שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה, ויקרבו וישימו את רגליהם על צואריהם" (פס' כד'). לאחר מכן "ויכם יהושע אחרי כן וימיתם ויתלם על חמשה עצים, ויהיו תלויים על העצים עד הערב" (פס' כו'). פעולה זו של יהושע לא נעשתה בסערת הקרב, אלא לאחר סיום המלחמה. היתה זו פעולה שקולה ולא מתלהמת, שלא נבעה מצרכי המלחמה. מבאר הרלב"ג: "ציוה יהושע לקצינים שישימו רגליהם על צוארי המלכים, למען ייראו (יפחדו) הנשארים מלהילחם בישראל. ולזאת הסבה תלם על חמישה עצים". במבט שטחי מעשהו של יהושע נראה קשה ולא מוסרי. אך האמת היא שפעולה זו היא מוסרית ואמיתית שהרי גורמת היא להמעטת כוחות הרשע בעולם.
יהושע היה תלמידו של משה והתבטל בפניו. הוא סידר את ספסלי בית המדרש. אלו תכונות של איש עדין ועניו. יחד עם זה היה הוא מצביא גדול שפעל בנחישות. אולי דוקא בגלל תכונותיו הטהורות יכול הוא להיות פועל פעולות אלו בלא חשש.
נלמד מדרכם של אבותינו, לעדן את מדותינו, ולהבין את צדקת מלחמתנו שהיא מלחמת ה'. מתוך כך נדע ללחום בצדק ובמוסר אלוקי טהור, ולא במוסר אנושי קטן ומזויף. בעז"ה ננצח את אויבינו מכה ניצחת, ואנו כולנו נשוב למקומנו לשלום. כמו שמסופר ביהושע (י' כא'), "וישוב על העם אל המחנה אל יהושע מקדה בשלום, לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו".
שבת שלום מבית אורות במרומי הר הזיתים בעיה"ק ירושלים