דרכו של עולם שכל מערכת חברתית, ולרוב גם משפטית, נוהגת כבוד בחכמיה ובעשיריה, שועי עם ותקיפי הקהל. מבחנה האמיתי של כל חברה, והמערכת המשפטית שבה, הוא ביחסה ל"קבוצות השוליים" שבקרבה.
בפרשתנו מופיע ציווי המזהיר את עם ישראל בעניין היחס אל הגֵר הגָר בקרבו: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, יט). ציווי זה, בלשון אהבה, אינו שכיח במקרא, והוא מקביל לשני ציוויים אחרים: לאהוב את האל, "ואהבת את ה א-להיך" (דברים ו, ה; יא, א); ולאהוב את הרֵע, "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). השוואת הגר אל שני אלה מלמדת על החשיבות שנתייחדה לו בעולמה של יהדות. זאת ועוד, מאחר שקיבל עליו עול תורה ומצוות מרצון, הוסיף לו הקב"ה אהבה על אהבתו וייחד לו מצווה.
המצווה להיזהר בכבוד הגר רווחת ביותר במקרא. הגם שבעניינות חשובים אחרים, כגון האיסור שלא לרצוח ושלא לגנוב, מקצרת תורה בלשונה, ולעתים הם אף "כהררים התלויים בשערה", חוזרת התורה ומדגישה עשרות פעמים את החובה לאהוב את הגר ולשמור על כבודו.
אחת הסוגיות המרתקות בהתייחסותה של חברה ל"גר", לזר ול"אחר" היא השאלה האם הרוב בחברה מבקש ממנו לשנות את עורו או שהוא מכיר בזכותו לחיות את חייו כרצונו ומכבד את תרבותו. עיון בדברי הרמב"ם מלמד כי סבר ככל הנראה שתורת ישראל, להבדיל מן הנצרות והאיסלאם, אינה מצווה על מיסיון פעיל ואף אינה תומכת בפיתוי לא יהודים להתגייר. ואף על פי שיש מחלוקת בשאלה ההיסטורית אם בעבר, בעיקר בימי המקרא ובמאות הראשונות, נעשו פעולות גיור המוני יזומות, רוב חכמי ההלכה מסכימים שמגמה מעין זו אינה רצויה.
מפרקים אחדים במשנת הרמב"ם, ניתן ללמוד על גישתו המיוחדת כלפי הגר. כך, למשל, כשפירש הלכה שהייתה עשויה להשתמע לשתי פנים, נקט פירוש המקל עם הגר. כוונתנו לתשובת הרמב"ם שנשלחה לרבי עובדיה הגר על שאלתו אם יכול הגר לומר בתפילה "א-לוהי אבותינו" ולהימנע מבושת פנים, שלא תהא תפילתו שונה משל חבריו וידעו הכול שהוא גר. שאלה זו נידונה כבר במשנה, בדין מקרא הביכורים, ונפסקה בה הלכה: "הגר מביא [ביכורים] ואינו קורא, שאינו יכול לומר: אשר נשבע ה לאבותינו לתת לנו...". דעה דומה באה גם בתוספתא בשם רבי יהודה: "רבי יהודה אומר: כל הגרים כולן מביאין ולא קורין", אלא שבתלמוד הירושלמי על אתר, מובאת דעתו של רבי יהודה, הנראית כחולקת על סתם משנה ותוספתא: "תני בשם רבי יהודה: גר עצמו מביא וקורא. מה טעם? "כי אב המון גוים נתתיך" - לשעבר היית אב לארם, ועכשיו מיכן והילך אתה אב לכל הגויים". ואף על פי שפשוטן של סתם משנה ותוספתא מורה בבירור שאין הלכה כדברי רבי יהודה בירושלמי, ואף על פי שאין מרבים לפסוק על פי הירושלמי, ודאי לא כשהוא סותר משנה ותוספתא, אימץ הרמב"ם כבר בשחר ימיו, בפירושו למשנה, את דעתו של רבי יהודה בירושלמי. לימים פסק כן גם במשנה תורה וגם בתשובתו לרבי עובדיה הגר.
בראשית תשובתו, פותח הרמב"ם בלשונות שבח המביעים את יחסו החם לשואל: "אמר משה ב"ר מימון מבני גלות ירושלם אשר בספרד: הגיע אלינו שאלות מרנא ורבנא [=מורנו ורבנו], עובדיה המשכיל המבין גר הצדק, ישלם ה פעלו, ותהי משכרתו שלימה מעם ה אלקי ישראל, אשר בא לחסות תחת כנפיו". הגם שלשונות שבח הן לשונות שגרה אצל משיבים רבים, אין הן שגורות אצל הרמב"ם. מכאן שאריכות הלשון בראש תשובתו וכינויי החיבה מרמזים על יחסו החם של הרמב"ם לנמענו, עובדיה הגר. משמעותית הרבה יותר היא הרטוריקה של התשובה. השואל, עובדיה הגר, שאל את הרמב"ם אם הוא רשאי לומר בתפילתו "א-להינו ואלוהי אבותינו" או "שהנחלת את אבותינו" בברכת המזון, אף שאבותיו לא היו בני ברית.
בתשובתו לעובדיה הגר, כותב הרמב"ם דברים נלהבים בשבח הגרים ובהיותם חלק מכלל ישראל: "יש לך לומר הכל כתקנם, ואל תשנה דבר. אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל, כך ראוי לך לברך ולהתפלל, בין שהתפללת יחידי בין שהיית שליח צבור. ועיקר הדבר, שאברהם אבינו הוא שלימד כל העם, והשכילם והודיעם דת האמת וייחודו של הקב"ה, ובעט בעבודה זרה, והפר עבודתה, והכניס רבים תחת כנפי השכינה, ולימדם והורם, וציווה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה, כמו שכתוב בתורה: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה" וגו (בראשית יח, יט). לפיכך, כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות, וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שהוא כתוב בתורה, תלמידו של אברהם אבינו עליו השלום, ובני ביתו הם כולם, והוא החזיר אותם למוטב. כשם שהחזיר את אנשי דורו בפיו ובלימודו, כך החזיר כל העתידים להתגייר בצוואתו שציווה את בניו ואת בני ביתו אחריו. נמצא אברהם אבינו עליו השלום הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו, ואב לתלמידיו וכל גר שיתגייר. לפיכך, יש לך לאמר "א-להינו וא-להי אבותינו", שאברהם עליו השלום הוא אביך, ויש לך לומר שהנחלת "את אבותינו", שלאברהם נתנה הארץ, שנאמר: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג, יז). אבל "שהוצאתנו ממצרים" או "שעשית נסים לאבותינו", אם רצית לשנות ולומר "שהוצאת את ישראל ממצרים" ו"שעשית נסים עם ישראל", אמור. ואם לא שנית, אין בכך הפסד כלום, מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלווית אליו, אין כאן הפרש בינינו ובינך. וכל הנסים שנעשו כאילו לנו ולך נעשו. הרי הוא אומר בישעיה: "ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה לאמר הבדל יבדילני ה מעל עמו" וגו (ישעיהו נו, ג) - אין שום הפרש כלל בינינו ובינך לכל דבר".
בהמשך דבריו מורה הרמב"ם לעובדיה הגר לברך את הברכות בנוסח הרגיל בלי פקפוק, ושלא כמנהגו, הוא מסיים את דבריו בדברי עידוד וחיזוק לשואל: "ואל יהא ייחוסך קל בעיניך. אם אנו מתייחסים לאברהם יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם".