הפטרת פרשת "עקב" (ישעיה מ"ט י"ד) היא השנייה בסדרת שבע הפטרות הנחמה ("שבע דנחמתא") אותן התקינו חכמים לקרוא בשבתות שלאחר תשעה באב ועד ראש השנה. בדרך כלל ההפטרה מזכירה את פרשת השבוע שנקראת באותה שבת, אך כל הפטרות ספר דברים אינן קשורות בקשר תכני לפרשה אלא הן מענייני פורענות, נחמה או תשובה (מלבד הפטרת האזינו פעם בכמה שנים) והן מקשרות אותנו לתקופת השנה; חורבן, גאולה או תשובה ולא לתכניהן של פרשות השבוע.
שבע הפטרות הנחמה נבחרו כולן מחלקו האחרון של ספר ישעיה (פרק מ' והלאה) שעוסק בעיקר בנבואות נחמה.
ההפטרה מדברת על גולי יהודה לפני שיבת ציון. הגולים אחוזי ייאוש וחשים עזובים. הנביא ישעיה מבטיח להם שה' לא שכח את ישראל כפי שאם לא תשכח את בנה. נבואת הנחמה סובבת סביב שאלת המקום. הנביא מדמה את ישראל לאישה עזובה ההופכת להיות מוקפת בבנים אוהבים. אויבי ישראל שמלאו את ירושלים יצאו ממנה - "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" ואת מקומם יתפסו הבנים - "שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך" עד שירושלים תהיה צרה מלהכילם - "עוד יאמרו באזניך בני שכוליך צר לי המקום גשה לי ואשבה".
אני מבקש להתעכב על שני ביטויים. הראשון "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" רוצה לומר, שהאויבים החיים בקרבך, "הגיס החמישי" שבתוכך יצא ויעזוב. בימינו משמש הביטוי לתאר אנשים שהופכים עורף למולדתם, תוקפים ומכים אותה. ניתן לשמוע ביטוי זה סביב מחלוקות פוליטיות, כשהוא מוטח בדרך כלל כלפי אנשי השמאל הרדיקלי. אכן, גם השבוע ציטטה אחת מכותרות העיתונים חבר כנסת שהטיח כלפי חברת סיעתו שהיא הורסת את מפלגתה שלה תוך שהוא משתמש בפסוקנו "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". האם טעות בידו? מסתבר, שלהבנה מהופכת זו היה שותף כבר ככל הנראה מדרש תנחומא והיא מאפיינת מדרשים אחרים לפסוקים שונים שפרשו ביטויים מקראיים במנותק מהקשרם. כך גם נשאר חבר הכנסת נאמן להפטרת השבוע...
הביטוי השני הוא "צר לי המקום" ( פסוק כ'). בנבואת הנחמה מברך הנביא את ירושלים שיבוא היום ויאמרו בה "צר לי המקום" מרוב צפיפות ואילו המשנה באבות (ה' ה') מתארת בפליאה כיצד מעולם לא אמר אדם בירושלים (בעליה לרגל) "צר לי המקום". אכן, לעיתים, בשעת שפע, אנו מתמודדים עם קללת השפע מבלי להיות מספיק מודעים שבעבר לא חלמנו אפילו להגיע לשעה יפה זו.