אחת הסכנות הגדולות שניצבות לפתחה של מערכת שלטון היא השחיתות, המוסרית והממונית. "הכוח משחית", קובעת אמרה נודעת שיצאה מפי הלורד האנגלי אקטון, "וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". עוצמתה של השררה יוצרת בלב השליט תחושה של "אני ואפסי עוד", גאווה ויהירות, והסכנה היא שאלה יתורגמו להתעמרות באנשים הכפופים למרותו ולניצול משאבי הציבור שניתנו בידו לשם מטובתו האישית.
הדגם שמציבה תורת ישראל לשלטון שונה בתכלית ומהווה אנטיתזה לגישה זו. הקב"ה, מלך מלכי המלכים, אינו מתהדר רק בכוחו הגדול ובאדנותו, אלא גם, ואולי בעיקר, במידת היושר והיושרה שנוהג הוא עם כל בריותיו: "כי ה אלקיכם, הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, הא-ל הגדול הגיבור והנורא", אך במה מתבטאת מלוכתו? בהמשכו של כתוב: "אשר לא ישא פנים, ולא יקח שוחד, עושה משפט יתום ואלמנה, ואוהב גר, לתת לו לחם ושמלה" (דברים י, יז-יח).
פעם, בימים רחוקים, היו מנהיגי הציבור דבקים במידותיו של הקדוש ברוך הוא. ידעו הם, שלא שררה ניתנה בידם, אלא עבדות, ועבדי הציבור הם. לשמו ולמענו הם פועלים. לשעבר, היו מנהיגי ישראל נוסעים באוטובוס ודרים בצריף עץ בלב המדבר או בלב ירושלים, או בדירת חדר וחצי במרכז תל אביב. היום, מבכרים רבים מהם "לעשות לביתם", ורצו שיהיה זה בית בן שלושה מפלסים באחד מגורדי השחקים בצפון תל אביב, או חווילה נאה עם ברכת שחיה בקיסריה, שמגיעים אליהם ברכב שרד ממשלתי עם נהג ושני עוזרים ויחצ"ן אחד. כוח השררה שניתן בידם, מנוצל לעתים לא לשם המטרה שלשמה נמסר להם, אלא למען קידום ענייניהם של מקורבים, הם ובניהם ובנותיהם וכל אשר להם, או לשם קבלת טובות הנאה אישיות.
לנוכח מציאות עגומה זו, מן הראוי שניזכר בכמה מאמרי חכמים, המדברים בחובתם של אנשי הציבור. במשנת אבות (ב, ב), מזהירנו רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא [ולא לחינם מציינת המשנה את שמו וייחוסו, ללמדנו שדיבר לא מתוך התיאוריה אלא מתוך הכרה קרובה של חיי המציאות והמעשה), ש"כל העמלים עם הציבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים". ופירש החסיד רבנו יונה: "לשם שמים - לא להתכבד ולא ליהנות מהם, ולא להשתרר עליהם, אלא להנהיגם בדרך ישרה".
ביטוי לסכנת השיקולים הזרים שאורבת לפתחו של איש הציבור, ניתן גם בספר הזהר, שמבקש לנתח את פשר כישלונם של המרגלים, שקודם צאתם לשליחות נודעו בהיותם "כולם אנשים", צדיקים וטהורים, מ"ראשי בני ישראל": : "וישלח אתם משה... כלם אנשים": כולם צדיקים היו וראשי ישראל היו, אבל נטלו לעצמם עצה רעה. ולמה נטלו עצה זו? אלא שאמרו: אם יכנסו ישראל לארץ, יעבירו אותנו מלהיות ראשים ומשה ימנה ראשים אחרים, שהרי אנו זכינו במדבר להיות ראשים, אבל בארץ לא נזכה. ועל שנטלו עצה רעה לעצמם, מתו הם וכל שקיבלו דבריהם". השיקול הזר, האישי, העבירם על דעתם וגרם להם ולנו בכייה לדורות.
ויפים לעניין זה דבריו של הרב יעקב יחיאל וינברג, בעל ה"שרידי אש": "יש מידה ומידה. מידה לעם ומידה למנהיג. מה שאפשר לסלוח לאדם פשוט, לו, למנהיג, לפשע ייחשב. מי שסר כחוט השערה מדרכו הסלולה בשביל תועלתו הפרטית הוא איש חלש, ואין עטרת מנהיג הולמתו".