אף אחד לא ידע בוודאות איך להגדיר אותו. אחרי שהסכסוכים הפנימיים בין האחים לשושלת החשמונאים, הורקנוס השני ואריסטובולוס, החריבו את המפעל האדיר שהורישו להם הוריהם אלכנסדר ינאי ושלומציון, עלה לשלטון המלך החדש הורדוס ושאלת זהותו טלטלה את העם. האם הוא חלק מאיתנו, שייך?
מי שייך ומי נדחק לשוליים?
מצורע; מועל; סוטה; נזיר.
בתקופת הבית השני ישבו האדומים בעבר הירדן, בצפון הנגב ובהר חברון. כשעלה בית חשמונאי לשלטון הוא הוביל מדיניות של גירוש ולחילופין גיור. בין האדומים שהתגיירו והשתלבו היטב בקרב העם והפכו לחלק מן הממלכה החשמונאית היה גם סבו של הורדוס שהפך למושל אדום מטעם אלכסנדר ינאי. בהמשך, גם אביו של הורדוס, אנטיפטרוס, יהפוך ליועץ הראשי של בנו של ינאי, הורקנוס השני. אבל כשסכסוכי השושלת יפילו את הממלכה ויאפשרו לרומא לכבוש את יהודה, יפלס האב לבנו הורדוס דרך להיות מושל הגליל. הורדוס ימשיך ויטפס עד שישלוט על יהודה מטעם רומא ושאלת יהדותו והשתייכותו ישפיעו על לגיטימיות השלטון שלו.
מצורע
"צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ: מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם" (במדבר, ה ב-ג). לכאורה גזירה קשה מאד. אבל בויקרא יג יד, נקבעו דרכי הטהרה: "זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טׇהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן". תהיה הרחקה מן המחנה אבל יהיה גם טקס טהרה "וְאַחַר יָבוֹא הַמַּחֲנֶה" (ויקרא יד, ח). המצורע שב אל המרחב הציבורי. תהיה גם דרך חזרה.
מועל
"אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַֽעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא" (במדבר, ה,ו). הסוגיה הבאה בפרשה היא דין מועל. אומר רלב"ג, "בחטאת האדם: מה שיחטא האדם לחבירו, כמו שגזל ממנו או שכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד. ואמר: למעול מעל ביי' - שכחש בעמיתו ונשבע על שקר". מי שמעל באמון שניתן לו מוצעת לו דרך לכפרה – "וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת־חַטָּאתָם֘ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒". נדרש וידוי ואז הליך מול הכהן. גם אם מת הנגזל שנפגע מהמעל, ניתן לכפר, והרמב"ן מדגיש שגם גר אסור לגזול, וגם על גר מת שנגזל חובה לכפר. דין גר כדין יהודי.
התורה תמיד מקפידה בכבוד הגר. הרמב"ם בספר המצוות אומר שאפילו מצווה לאהוב אותו בגלל המאמץ שעשה להיות חלק מהעם. התלמוד בבבא מציעא (נט,ב) אומר שאסור להזכיר לו מה עשה לפני גיורו, במסכת סנהדרין (צד, א) מודגש שאסור לבזות בפניו גויים אחרים שלא לצערו, הכל מתחשב במורכבות ההשתייכות שלו לעם, אבל מול הורדוס חכמי התלמוד היו בוטים מאד. ההיסטוריון של הורדוס ניקולאוס איש דמשק ניסה להרכיב מציאות חדשה וקבע כי משפחת הורדוס הייתה בין המשפחות היהודיות הראשונות ששבו לארץ ישראל מגלות בבל בשיבת ציון אבל יוסף בן מתתיהו פקפק בעניין. יהודי למחצה הוא קורא לו. חכמי התלמוד סברו כי מבחינה הלכתית מעמדו כשל עבד כנעני. מעין מעמד ביניים – גוי שנמכר לעבדות ליהודי. חכמי התלמוד נמנו על הפרושים והורדוס צידד בצדוקים. הם לא נטו לו חסד. אבל האיבה לא הסתיימה בויכוח תיאורטי. הקנאה של הורדוס בחכמי התלמוד שדחקו אותו מהשתייכות לעם הובילה לתוצאה איומה.
סוטה
"אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל" (במדבר, ה, יב) הפרשה מתארת איך האשה הופכת זרה בעיני בעלה שמקנא לה וחושד בה בבגידה: "וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה". בימי קדם היו נהוגים טקסים שבהם השליכו את האשה החשודה קשורה לנהר ועוד אסרו עליה להיאבק להיחלץ. מי שלא טבעה זוכתה. אובדן טרגי של חיי האשה. כאן התורה מציעה מבחן הפוך. שתיית המים המאררים בטקס שעורך הכהן. אם היא טמאה "וְצָבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָיְתָ֧ה הָאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ". אם היא טמאה המים ישפיעו, אבל סביר יותר שממבחן כזה, ניצלו חיי נשים מרוח קנאת הגברים. דרך המבחן האשה חוזרת לקהילה. במסכת דרך ארץ פרק שלום אומר ר' ישמעאל "גדול הוא השלום, שמצינו שויתר הקב"ה על שמו שנכתב בקדושה שיימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו". ערך השייכות הזוגית והקהילתית חשוב עד כדי כך שהקב"ה מוכן ששמו יימחה.
הורדוס זועם על החכמים שרואים בו נטע זר. בגמרא (בבא בתרא ג, ב – ד, א) מסופר שהורדוס הרג את כל החכמים בדורו, או לפחות את חכמי הסנהדרין. אותם חכמים שהגדירו אותו כעבד כנעני ערערו על מלכותו נוכח הפסוק "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים יז, טו) - מהמובחר שבאחיך, למעט עבד אף על פי שהוא אחיך במצוות (בבא קמא פח, א). היחיד שהותיר הורדוס בחיים כדי להיוועץ בו היה בבא בן בוטא. אבל את עיניו סימא. בקטע שמובא בגמרא, מנסה הורדוס להכשיל את בבא בן בוטא באמירות כנגד המלך, כשבבא בן בוטא לא יודע מחמת עיוורונו שהורדוס בעצמו משוחח איתו. הוא כמעט נכשל בלשונו אך בסוף אומר: "גם במדעך מלך אל תקלל" (קהלת י, כ) "ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב, כז). החכם שנותר אחרון מצליח לשרוד.
נזיר
"אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַיהוָֽה" (במדבר ו,א). הנזיר שבוחר מרצונו להתרחק מהחברה ומשגרת חייה, מקבל שורת הגבלות – הימנעות מאכילת מאכלים מסויימים ואי שתיית יין, תער לא יעלה על שערו, אסור לו להטמא למת גם מקרוביו. "כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לַיהוָֽה". אבל מכלל לאו נלמד גם הכן. לא נאסרים עליו חיי משפחה ואישות. הוא לא ניתק מחיי הקהילה. ואם יחליט לסיים את התנזרותו, יביא קרבן ויתחיל מחדש, מתוך בחירה בחיים בתוך הקהל.
אחרי שצלח את המבחן מבקש הורדוס מבבא בן בוטא מזור לכפר על עוונו ולהיחשב חלק. החכם מציע לו לתקן את בית המקדש. 100 שנה לפני חורבן בית שני, עורך הורדוס בנייה מחודשת לבית המקדש והופך אותו מפואר מאין כמוהו. גם הוא מבקש דרך לחזור.
אולי כל חייו של הורדוס היו ניסיון נואש לזכות בהכרה – להשתייך לעם שהוא מולך עליו. הוא נשא לאישה את מרים החשמונאית, הקים את בית המקדש, אבל מי שלא מרגיש אף פעם שייך עד הסוף – הופך אכזר, מבוצר ואלים. לא יכול להרשות לעצמו פגיעוּת. עד לרגעיו האחרונים הוא יחסל את כל קרוביו, כולל בניו שלו עצמו.
בסוף הפרשה, כשמובאים קורבנות הנשיאים, מוזכר כל נשיא בשמו. גם אלה ששייכים ללא כל ספק, זקוקים לתקף את ההרגשה. "הקדוש ברוך הוא חולק כבוד ליריאיו" אומר הרמב"ן, כולם שווים, אבל אברנאל חושב שהם עצמם בחרו להביא יחד קורבן, הנפש האנושית זקוקה לתחושת השוויון בהשתייכות.
קרע לאומי, פילוג פוליטי, מחלוקות קהילתיות, הפגנות – אולי כולם שורשם בכמיהה לשוב ולהיות חלק, להרגיש נראים, שייכים, מתקבלים. להוכיח לצד השני שגם אני תורם וחשוב לעם הזה, גם לי אכפת ממנו, גם אם אני חושב אחרת.
"יְבָרֶכְךָ… וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם", מברכים הכהנים בסוף הפרשה את ברכת כהנים. לא רק ברכה אישית, אלא הצהרה קהילתית: אתה שייך. אתה נראה. זאת תשתית לשותפות אמיתית– ולשלום.
הכותבת עו"ד (סא"ל) מיל' אורי אגוז, מגשרת.