התמיהה על החפץ חיים
על החפץ חיים מסופר סיפור מעניין. כאשר היה פותח את השנה בישיבה, היה חוזר על אותם הדברים בדיוק. התלמידים תמהו: "מדוע אתה לא מחדש? מדוע החזרתיות הזו? מובן לנו אם תלמידים חדשים מגיעים ולא שמעו, אבל הרי תלמידים רבים ממשיכים לשנה נוספת - מדוע לא לחדש להם?".
תשובת החפץ חיים הייתה פשוטה ועמוקה כאחד: "נכון שהדברים שאני אומר הם אותם הדברים, אבל הרי הבחורים שחוזרים מתחדשים - הן בגופם, כשמדובר בתלמידים חדשים, והן בנשמתם, כשמדובר על התלמידים שחוזרים. הם לא אותו הדבר, אנשים משתנים, וגם שומעים את הדברים אחרת כל פעם".
אותה שאלה עולה כשאנחנו קוראים את פרשת נשא. מאה שבעים וששה פסוקים בפרשה, כשבוחנים את התוכן, רואים שהאורך הזה לא נובע מריבוי עניינים, אלא מחזרה 'אינסופית' על נושא אחד - קורבנות הנשיאים.
דמיינו שתשבו בשיעור ותשמעו את המרצה חוזר שתים עשרה פעמים על אותו עניין, בלי שום שינוי חוץ מפרט קטן. לא תבינו מה הטעם, ובוודאי תתחילו להירדם. אבל כאן מדובר לא בשיעור חד-פעמי, אלא בתורה נצחית. מדוע החזרה הרבה הזו?
השאלה מתחזקת כשאנחנו זוכרים שהגמרא בפסחים מדריכה את מעבירי התורה: "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה", ובמקום אחר מתארים לנו את רבי עקיבא שיושב ודורש הלכות מכל תג של אות בתורה. אז מה קרה כאן פתאום? איך כל כך הרבה פסוקים נכתבים לכאורה 'לשווא'?
המדרש פותח לפנינו צוהר נפלא להבנת הדברים: "בוא וראה היאך הקול יוצא אצל כל ישראל כל אחד ואחד לפי כחו: הזקנים לפי כחן, הבחורים לפי כחן, והקטנים לפי כחן, והיונקים לפי כחן, והנשים לפי כחן, ואף משה לפי כחו... כמו שכתוב: (תהלים כט) 'קול ה' בכח' - בכחו לא נאמר אלא בכח, בכחו של כל אחד ואחד" (שמות רבה).
מה אתה שומע
את התורה קיבלנו כולנו - הנמצאים היום בהווה, אלו שחיו בעבר, ואפילו אלו שיבואו בעתיד. נשמות כולם עמדו בתחתית ההר לקבל את התורה. לכן אומרים חז"ל שכל אחד הוא "מושבע ועומד מהר סיני". כל אחד שמע בדיוק מוחלט את אותו התוכן, שמענו את אותם דברים שה' דיבר אלינו מתוך האש.
חז"ל אומרים על רבי אליעזר שלא אמר מעולם דבר שלא שמע מרבו. אבל מצד שני, היה אומר דברים 'שלא שמעתם אוזן'. איך זה אפשרי? האם רבי אליעזר חידש או רק חזר על הדברים?
התשובה טמונה בהבנה עמוקה: כל אחד מעם ישראל, כל לומד ולומדת תורה, יש לו כוח מיוחד בתוכה. יש לו קול מיוחד ואישי המדבר איתו מעל הכפורת, האומר לו: "כך תקיים את 'בשבילי נברא העולם', בדרך זו תלך".
מורה לתלמוד בישיבה תיכונית סיפר פעם: "שנים הייתי מתבאס מכך שאני מלמד את אותו דף גמרא לכיתות שונות. חשבתי שזה בזבוז זמן. עד שיום אחד הבנתי - כל כיתה שומעת משהו אחר לגמרי! התלמידים הביישנים תופסים את הנושא של הענווה, הפעילים מבינים על מנהיגות, והמתמטיקאים מתרגשים מההיגיון הפנימי. אותו דף, אבל כל אחד שומע את הקול שלו".
במסכת עבודה זרה מובאים דברי רב: "אין אדם לומד אלא ממקום שליבו חפץ". את התורה כל אחד שומע מפי אותו אחד, מפי הקדוש ברוך הוא, אך אל הלב נכנסים דברים רק על פי מה שהוא בלבו.
כך כל נשיא אמנם הביא בדיוק אותם דברים כמו חברו, אך כוונתו בהבאתם הייתה שונה בתכלית ממטרת החבר שכנגדו. אלו הן דברי הרמב"ן: "אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו חשב בו טעם בפני עצמו". ובספורנו מובא: "כל אחד מהם כיון לכפר על פרטי חטאים בשבטו".
כל אחד-קול אחר
לכל אחד יש את קול ה' המיוחד לו - יש מי שקול ה' בא אליו בעזרה לזולת, יש שבמשפט, יש בלימוד התורה. בדיוק כמו שהחפץ חיים הבין - אותם דברים, אבל כל פעם מישהו אחר שומע אותם, ולכן הם נשמעים אחרת.
התורה מלמדת אותנו שהחזרה איננה רק טכניקה פדגוגית - היא ביטוי לעומק הרוחני של כל אדם. כל אחד מאתנו נושא בתוכו קול ייחודי, ובכל פעם שאנחנו פונים לתורה, אנחנו מגלים בה משהו חדש ואישי. זו הסיבה שהתורה לא חוששת לחזור - כי היא יודעת שבכל פעם מישהו אחר מקשיב.
אז לו היינו הנשיאים עצמם, וודאי היו הדברים פשוטים לנו, שהרי הם אלו שבאים עם כוונת הדברים. ואף אם היינו חלק מהשבטים, היינו מבינים מה נשיא שבטינו מכוון ומבקש עלינו. ואנחנו, לאחר הרבה שנים, ללא נשיא, וכשאנו לא מחולקים לשבטים, נצטרך למצוא את הקול הייחודי לנו בקריאת התורה.