תראי, עוצרת אותי מישהי ברחוב, בירושלים אי אפשר ללכת ככה בלי להסתכל מסביב! תראי את הקשתות! האבנים! זה משהו... מדהים! בתוך נהרות של אנשים המחיים מחדש את העליה לרגל לבית המקדש בחג השבועות הזה, היא מספרת לי שהיא מפונה, מקרית שמונה, כבר יותר משנה בחדר קטן בעיר. כשאני מנסה להשתתף בכאבה, היא מבטלת אותי: הקב"ה ברך אותי! להיות בעיר הקודש.
אני נפעמת. איך להרגיש את ברכת הקב"ה, ואיך להעביר אותה הלאה? זה גם האתגר שעומד בפני הכוהנים המצווים לברך את בני ישראל בפרשת נשא, הארוכה ביותר בתורה עם 176 פסוקים כמו גם פרק התהילים הארוך ביותר (פרק קי"ט) וכמו המסכת הארוכה ביותר בתלמוד (בבא בתרא עם 176 דפים), כמספרים לנו על הקשר בין החלקים השונים של התורה. למה כל כך ארוך? אולי מפני שקריאת התורה הזו תמיד קרובה לחג השבועות ומתן התורה (לפני או אחרי) ורוצה להרגיש כמו להיות ליד ראש מעין מים מתוקים ששוצפים לכל עבר.
ספר במדבר – שנקרא על שם המקום הזה שבו הכל פתוח ואפשרי ושאותו התחלנו בשבוע שעבר – משתף באתגרים שקרו לנו בדרך בנושאים כמו מנהיגות, קהילה, ארץ ישראל, התמודדות עם קבוצות שונות בתוך ומחוץ לעם ישראל כולל אויבים. אבל הוא נפתח בענייני היחיד, כי רק אחרי שנעזור לפרט למצוא את מקומו השלם בינו לבין זולתו (הסוטה, המצורע) ובינו לבין אלוהיו (הנזיר) ומתוך כך גם, ב"ה, בינו לבין עצמו, נוכל להתקדם לתיקון כלל.
היחיד הבריא הכרחי לחברה, ויחד עם זאת, לטיפול הממוקד בפרט יש גם סכנה: נוצרת אשליה שכל מה שחשוב זה רק איך אני מרגיש, ומה בא לי ומה אני ואני. זו תופעת לוואי חמורה ומחמירה של הטיפול, ובימינו, נהייתה לה תופעת לוואי נוספת: האני מצטרף עם עוד "אני" אחרים שחושבים כמוהו, ומהדהד את עצמו שוב ושוב. הרעש גורם לנו לחשוב שנהיינו ל"כלל", אבל בעצם, האני רק הרחיב וחיזק את האגואיזם שלו.
התורה חששה מכך ואולי לכן מיד עם סיום המיקוד על היחיד, אנחנו מקבלים את ברכת הכוהנים
לברכת הכוהנים שלושה חלקים: "יברכך ה׳ וישמרך" - שזו הברכה הגשמית. רש"י אומר – "שיתברכו נכסיך, ושלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך"... אכן, הקדושה אצלנו מחוברת לעולם הפיזי, בעולם הזה. גשם. יבול. הצלחה כלכלית. אם אדם רוצה למעט בענייני החומר, הוא יכול - בענייניו שלו (וגם זה נתון למחלוקת), אבל לא כשהוא מברך את הזולת.
על החלק השני של הברכה – יאר ה׳ פניו אליך ויחונך" – אומר רש"י שהקב"ה "יראה לך פנים שוחקות, ויתן לך חן" (תנחומא). נוכחות הקב"ה בחיינו היא הברכה הרוחנית, המשלימה את הברכה הראשונה, הפיזית. וכשנזכה לשתיהן ביחד, לכולנו, בלי הבדלים והפרדות, בלי אצבעות מאשימות, תלונות ומחשבות רעות, אלא כשאנחנו עומדים ביחד, נרגשים לפגוש אחד את השני, ב"ה, נזכה גם לשלום, כדברי החלק השלישי של הברכה.
הכוהנים נצטוו לברך בנשיאת כפיים כדי שלא יהיו רק מילים בפיהם אלא השראה להגשמה בפעולות ומעשים טובים (מבוסס על דברי ר׳ יוסף חיים קארו), ונאמר להם לברך "את בני ישראל" – לא לחפש את המצויינים והחשובים ולא את הגדולים והצדיקים, אלא לדעת שכל יהודי ראוי להתברך ולכן "כה תברכו", כמו שהם (פירוש של האדמו"ר ממודז׳יץ) ו"פנים אל פנים" (ע"פ הגמרא בסוטה לח:ב). עוד נאמר לכוהנים לברך את בני ישראל "באהבה", אולי משום שיש 15 מילים לברכה, ו-15 בגימטריה שווה "באהבה" ואולי משום שנאמר "ואהבך וברכך" (דברים ז, יג) שהברכה תהיה מתוך אהבה.
ומה עלינו לעשות בזמן שהכוהנים מברכים? יש אומרים, שעל כל פסוק צריך להחזיר פסוק (סוטה לט) אבל הדעה שהתקבלה היא – להקשיב. לקבל. לספוג לתוכנו את האהבה של הקב"ה שהכוהנים מעבירים אלינו. לרגע, להגיד תודה שקטה.
ברכת הכוהנים נאמרה בלשון יחיד, ואומרים שזאת משום שהברכה העיקרית הנחוצה לבני ישראל היא אחדות, כמו במעמד הר סיני שנאמר "ויחן שם ישראל", וחז"ל דרשו – כאיש אחד, בלב אחד (מפירושי האדמו"ר ר׳ שלמה ליב מלנצ׳נה). וכאז כן היום.