פרשת נשא ממשיכה את פרשת במדבר בפרישת הסדר המופתי השורר במחנה שבתוך המדבר. מפקד משפחות הלוי המרכיבות את המחנה הפנימי הסובב את המשכן, שילוח המצורעים מהמחנה, עיצוב דרכי המעילה במקדש, ברכת הכהנים לעם שבמוקדה השלום. לאחר מכן מופיעים קרבנות הנשיאים ביום חנוכת המשכן, קורבנות החוזרים על עצמם שוב ושוב בקרבן כל נשיא הזהה לקרבן חברו ובכל זאת נכתב שוב ושוב. מוסרות הסדר מהודקים, והתוהו של המדבר נכבש על ידם.
אך בתווך מצויות שתי פרשיות מטרידות. פרשת סוטה ופרשת הנזיר. חכמים תהו על שתי פרשות זרות אלה, ומצאו את הקשר שביניהן: "כל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר את עצמו מן היין". גם אם נקבל את החיבור הזה שבין הפרשיות, עדיין תיוותר השאלה - מדוע להניח את שתי הפרשיות הללו בתוככי פרשת המשכן?
אם נתבונן בשתי הפרשיות הללו נגלה קשר מעניין ביניהן:
וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים.
כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ.
בשתי הפרשיות יש דגש על השיער, ועל צמיחתו או פריעתו בידי הכהן. מדוע?
השיער הוא ביטוי לחיים, לצמיחה. לא בכדי המצורע שנחשב כמת ומופרש ממחנה החיים, מגלח את כל שיער ראשו, ועם הצמיחה המחודשת שב אל מעגלי החיים. אבשלום, הבן המורד, מאופיין על ידי שערו השופע ובגללו הוא מוצא את מותו:
וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא-הָיָה אִישׁ-יָפֶה בְּכָל-יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא-הָיָה בוֹ מוּם. וּבְגַלְּחוֹ אֶת-רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי-כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת-שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ. וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה. (שמואל ב' י"ד)
וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל-הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר-תַּחְתָּיו עָבָר. וַיַּרְא אִישׁ אֶחָד וַיַּגֵּד לְיוֹאָב וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי אֶת-אַבְשָׁלֹם תָּלוּי בָּאֵלָה. (שמואל ב' י"ח)
גם היום מסמל השיער הארוך פריעת מסגרות. עדיין יש בתי ספר רבים היוצאים למלחמת חורמה בבני הנעורים הרוצים לגדל את שערם, בצבא אסור לחייל לגדל את שיערו. לאור כל זאת נראה כי פרשיות הסוטה והנזיר מהוות אי של אי-סדר בתוך הסדר החמור שנבנה במדבר. יש סטייה פרועה מהסדר, ויש נזירות שהיא סטייה מהנורמה ומהחוק. דעתם של החכמים לא היתה נוחה מהנזיר, 'לא דייך מה שאסרה תורה?!' הנזיר הוא הסוטה אל המעל ומעבר לחוק, ואילו חכמים אהבו את איש האמצע המתון.
שתי הפרשיות הללו מהוות תמרור אזהרה: האדם הוא חיית פרא, והפרויקט התרבותי המכניס אותו למוסרות של סדר הוא פרוייקט מסוכן. תמיד יימצא מי שכוחות החיים שבו ישברו את כבלי הסדר.
חכמת החיים של היחיד של הקהילה, היא לבנות מערכות של סדר רופפות, שלא תמנענה מהיחיד לממש את תאוות החירות שלו. אם יותר לאנשים לגדל פרע שיער ראשם, אם לא ינסו להדחיק כל קול של חירות, תמצא הדרך להכיל את שוחרי החירות במחנה. הסוטים מהדרך והנזירים הם נשמת אפם של אנשי הסדר, ולהפך. עולם ללא סדר מכלה את עצמו, ועולם שכולו סדר מנוון את החיים ואת היצירה. פרשיות הסוטה והנזיר קוראות לרופף את סדרי המחנה ולהכיל בו את השיער הפרוע של חפצי החיים.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון הרטמן בירושלים