ניגודי ההשקפות על ערכה של פרישה מהחיים יונקים חיוניותם מדברי התורה עצמה בפרשתנו, שלעתים היא מגדירה את הנזיר כחוטא הזקוק לכפרה, ולעתים היא קוראת לו בשם קדוש. אמנם רש"י ז"ל מייחס את הקדושה לאיסור מוגדר של היטמאות למתים, אך גם איסור זה הוא סימן של התעלות, במדרגת כהן גדול. ואמנם אבן עזרא מטעים את טעמא של סמיכות פרשת נזיר לברכת כהנים בגלל הקירבה של עליונות רוחנית. לפי האלשיך, מתכוונת התורה להדריך ולהורות, כי באפשרותו של אדם להתעלה ולהתקדש בדרך בחירתו החופשית, עד לדרגא עליונה ביותר. קדמו בכיוון זה אברבנאל האומר, כי פרשה זו ללמד באה, כי תיתכן קדושה לא מתולדה ועליונות רוחנית של כהונה, גם באנשים שאינם כהנים.
אולם השאלה היסודית העומדת לבירור היא: האם רואה התורה בפרישה מהחיים את השביל המוליך לקדושה, או יש כאן מגמה אחרת? בשאלה זו עוסקים פרשני הפרשה לסוגיהם. ישנה פרישה שכולם רואים בה שלב עליון ביותר. והיא פרושה הבאה לשם הבדלה מהחטא, כאותו נזיר של שמעון הצדיק, שגזר תלתיו לשם התגברות על יצרו. אור החיים הקדוש רואה בהדגשה שבתורה "להזיר לה'" כוונה, להבדיל בין נזירות לשם שמים, לנזירות לשם סיגופים. אולם קו זה אינו אחיד בכל הספרים, וכל אחד ואחד נוקט כאן עמדה לפי השקפתו ותפיסתו ביהדות.
הכתב סופר, למשל, מפרש טעמו של צורך בכפרה מטעם הנזיר, כי בנדרו להינזר מהחיים גירה על עצמו ביתר שאת את יצרו הרע. הוא מגרה את היצר, שיעבור גם על שבועתו. משך חכמה רואה בקרבן ענין הלכתי, הבא לכפר על שעבר כמה מצוות בתורה, כגון קידוש והבדלה או טומאה לקרובים, שאם כי עשה את אשר עשה בפרישות זקוק הוא לכפרה. פרשנים אחרים מפליגים לעבר כיוונים השקפתיים, ורואים בקרבן רמז תורתי ברור לא לסטות מהדרך הממוצעת, אלא להשתדל לעליונות רוחנית, תוך הבנת תפקיד האדם כבשר ודם, בעל תכונות גופניות. הרמב"ם ז"ל מסיק מסקנה זו מפרשתנו הלכה למעשה בפ"ג מהלכות דעות, אמנם בעל לחם משנה מביע שם תימה על מסקנא זו ושואל למה סמך הרמב"ם על רבי אליעזר הקפר? אין אחידות דעות
בשאלה זו, ואין אחידות גם בתכונותיהם של בני אדם עצמם. מגדיר את זה באופן קולע ביותר בעל שפתי כהן. ישנם פרושים, שאצלם הפרישות תענוג הוא ולא עינוי, ואין לסווגם בהכללה של שאר בני אדם. הוא מפרש את הקרא "כפי נדרו אשר ידור" ברוח זו. היחס לנדר של פרישות אינו יכול להיות אחיד ושווה. רבי חנינא בן דוסא הסתפק בקב חרובין.
ספרי מוסר מרחיקים יותר לכת ואומרים, כי לא רק בני אדם, אלא באותו אדם עצמו יכולים להתמזג חיוב ושלילה בבת אחת. משל לאדם שמכר תכשיטיו וקנה תמורתם בית. כשהוא רואה מה שאבד, הוא עצוב. אותו דבר, האדם הפורש מתענוגות החיים, הוא קדוש, על שזכה להתעלות במעלות פרושים, אך הוא חוטא במה שהפסיד את ההנאה הרוחנית, הכרוכה בקדושת החיים.
ספר החינוך מרחיב במצוות נזירות מהצד ההשקפתי האמור, ואף עומד באריכות על תכונותיהם של בני אדם כממוזגות מרוח וגשם. תפקידו של אדם לעבוד את השם במזגיו ותכונותיו, ולא לצאת מגדרו כבן אדם. לכן באמת למד ר' יוסף מקרא: "ויהי האדם לנפש חיה" כי אסור לו לאדם לסגף את גופו ולשבור את מהותו השרשית, אולם קדושת הנזיר ומעלתו היא בכך, שאינו הורס את הישות האנושית ביסודה, אלא פורש רק מדברים שאפשר להתקיים בלעדם. למרות זאת זקוק הוא לכפרה, ישנם כאלה, שגם בפרישה קטנה זו הורסים את יסוד הווייתם, לעומת זה יישנם אחרים שעוד מוסיפים בכך קדושה לישותם, ומבצרים את הווייתם הרוחנית אנושית, כי אין טבעם של בני אדם שווה. עם זה חושב כלי יקר כי ישנו חטא בעצם ההתנשאות וההתבדלות מבני אדם אחרים. חז"ל אומרים "כל הנודר כאילו בנה במה לעצמו". אדם כזה מרגיש כאילו הוא עליון ומופלא מאחרים, במה שהוא נוהג איסור דבר שאחרים נוהגים בו היתר. זהו חטאו, ועל כך הוא חייב כפרה.
(מתוך הגות בפרשיות התורה)
נזיר - חוטא או קדוש?
פרשת נשא עוסקת בין השאר בנזיר. הרב יהודה נחשוני מנסה לברר מה מעמדו של הנזיר בחברה - חוטא או קדוש ?
