בפגישה המפורסמת של דוד בן־גוריון עם החזון־איש, שאל ראש הממשלה את החזון־איש: כיצד נוכל להמשיך לחיות כעם אחד למרות חילוקי הדעות? על כך השיב לו החזו"א בדברי הגמרא בסנהדרין (לב ב): "שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, עם עוברות שתיהן שתיהן טובעות, בזה אחר זה שתיהן עוברות, תדחה שאינה טעונה מפני הטעונה". הדימוי הזה שהחברה החילונית היא ספינה שאינה טעונה, מעלה את חמתם של אנשים רבים, הרואים עצמם נפגעים כאילו אין בחייהם ולא כלום. וגם אנו יכולים לומר על הדימוי של החזו"א את אשר אמרו תלמידי רבי יוחנן בן זכאי לרבם: "רבינו, לזה דחיתו בקנה, לנו מה אתה אומר?" שהרי חז"ל עצמם אומרים לנו: "חכמה בגויים תאמין", ועל הכתוב: "יפת אלקים ליפת" דרשו: "יפיפותו של יפת באהלי שם", והנביא יחזקאל קובל על ישראל: "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם" ופירשו חז"ל: "כמתוקנים שבהם לא עשיתם", ומפירושם משמע שלא רק שאפשר אלא שחיייבים לעשות כמתוקנים שבהם. וכן אמרו: הרואה חכם מחכמי העולם מברך: "שנתן מחכמתו לבשר ודם". נמצא מדבריהם שגם מחוץ למחנה ישראל יש עולם מלא חכמה ושאפשר לאמץ אותו.
ארבעים שנה קודם השיחה הזאת נשאל הראי"ה קוק שאלה דומה והוא משיב תשובה לכאורה דומה אך למעשה שונה, וכך כתב הראי"ה: "ומה שכתבת על דברי בענין ה"חופשים" (החילוניים), אבאר לך: כוונתי היא, שיכולים להסביר להם גם כן, כי מה שנתקיימה האומה עד כה על ידי קיום המצות אנו רואים בעדות של נסיון, שאי אפשר להכחישו, ואם אפשר שתתקיים היא ורוחה בלא קיום התורה, לפי ידיעתנו הוא דבר נמנע. אבל גם אם ניתן להם טעותם לא יוכלו לומר שקנו על זה ניסיון ארוך, השוקל כאותו הניסיון הבטוח שלנו, אם כן להכניס בסכנה קיום האומה, החביבה גם להם לפי דברם, הוא רשע וכסל." ( אגרות ראי"ה, אג' פט)
לפי טיעונו של הראי"ה, חסרונה של הספינה החילונית הוא לא שהיא ריקנית, אלא גם אם יש בה מטען רב, המטען הזה אינו יכול להוות אלטרנטיבה להבטחת הקיום הנצחי של האומה. את דברי הראי"ה ניתן להבין על פי דברי הגמ' במסכת ברכות (סא ב) על פפוס בן יהודה שמצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה, אמר לו: עקיבא, אי אתה מתיירא מפני המלכות? השיב לו ר"ע: אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם, אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה אלא טפש אתה, ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה - אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה: 'כי הוא חייך ואורך ימיך' כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה". והנה אין הדגים טוענים כי היבשה הוא מקום ריק שאין בו תרבות, אדרבא במובנים מסוימים עלינו להודות שהחיים שעל היבשה הם תוססים ומלאי פעילות יותר מאשר החיים בנהר, אלא שאין הם יכולים להבטיח חיים לדגים. - אותו הויכוח צריך להיות לפי הרב קוק גם בין שומרי אמוני ישראל לאחינו המבקשים תרבות חדשה לחברה הישראלית העכשוית, האם התרבות החדשה ביכולתה להבטיח לאורך ימים את קיומו העתידי של העם היהודי עלי אדמות, כאשר הניסיון ההיסטורי והעובדות של היום מורים שההתנתקות מחיי תורה ומצוות הביאו להתבוללות והתנתקות מהעם היהודי. ועל כן להבטחת קיומו הנצחי של האומה אמרה התורה: "ושמו את שמי על בני ישראל" ואז יזכה ישראל לברכת הנצח "ואני אברכם".