וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת

(יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (יד) וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים: (טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם:

(פרק ו)

ביום מלאת ימי נזרו מביא הנזיר קרבנות אל פתח אהל מועד: כבש לעולה, כבשה לחטאת ואיל לשלמים. הצורך בקרבן חטאת מעורר בעיה: אדם מביא חטאת בעקבות חטא שחטא, אך כאן לכאורה לא מתואר כל חטא, ואם כן מה טעם מביא הנזיר ב"תגלחת הטהרה" חטאת?

בדברי חז"ל מצאנו התייחסות לעניין זה ב"תגלחת הטומאה", דהיינו במקרה שנטמא הנזיר למת תוך ימי נזירותו. חלק מחובותיו של נזיר זה שנטמא הוא להביא קרבנות: שתי תורים או שני בני יונה וכבש לאשם. ביחס לקרבנות העוף שמביא נזיר זה כתוב בתורה (ו, יא): "וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ". על הביטוי האחרון מובא בגמרא (תענית יא, א):

תניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר: 'קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו'. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה.

הצורך בכפרה על חטא, לדעת רבי אלעזר הקפר הוא כיון שציער עצמו מן היין, ולדעת רבי אלעזר (הסובר שנזיר נקרא קדוש) מבארת הגמרא שם בהמשך שנקרא חוטא כיון שנטמא למת בימי נזירותו.

כאמור, זו מחלוקת המובאת לגבי "תגלחת הטומאה", אך יש לשים לב שדברי רבי אלעזר הקפר תואמים גם ל"תגלחת הטהרה". כך מפורש בגמרא (נזיר יט, א):

תניא: ר' אלעזר הקפר ברבי אומר, מה ת"ל: 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש?' וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, וק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. והא בנזיר טמא כתיב, ואנן אפילו נזיר טהור קאמרינן! קסבר ר' אלעזר הקפר: נזיר טהור נמי חוטא הוא, והיינו טעמא דכתיב בנזיר טמא, הואיל ושנה בחטא.

נמצא, איפוא, לדעת רבי אלעזר הקפר חטאו של הנזיר הוא בציעור עצמו מן היין; חטא זה מבאר הן את הצורך בחטאת ב"תגלחת הטומאה" והן הצורך בחטאת ב"תגלחת הטהרה", והסיבה שהביטוי "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" מופיע דווקא ב"תגלחת הטומאה" היא "הואיל ושנה בחטא", דהיינו גם חטא בציעור עצמו מן היין וגם חטא בהטמאו למת בימי נזירותו.

כעת נעיין בדברי הרמב"ן בפרשתנו (ו, יד):

וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש.

ההדגשה היא שטעם החטאת ביום מלאת ימי נזרו לא נתפרש, שהרי ראינו לעיל, שטעם החטאת ב"תגלחת הטומאה" נתפרש, ונחלקו בטעמו רבי אלעזר הקפר ורבי אלעזר.

אמנם עדיין יש לשאול מדוע כתב הרמב"ן שטעם החטאת ביום מלאת לא נתפרש, הרי ראינו שלדברי רבי אלעזר הקפר הטעם לחטאת ב"תגלחת הטומאה" ולחטאת ב"תגלחת הטהרה" שווה, ואם כן טעם חטאת נזיר ביום מלאת ימי נזרו נתפרש!!

אלא נראה ברור, שהרמב"ן אינו מקבל את התפיסה המובעת בדברי רבי אלעזר הקפר, שהנזירות היא חטא, אלא מקבל הוא את התפיסה המובעת בדברי רבי אלעזר, שהנזירות היא קדושה. לאור זאת, כוונתו לומר, שדברי רבי אלעזר התייחסו רק לחטאת הבאה ב"תגלחת הטומאה", אבל טעם החטאת ביום מלאת ימי נזרו, לפי תפיסת רבי אלעזר, "לא נתפרש".

עדות נוספת לתפיסתו של הרמב"ן את הנזירות כקדושה מצויה בדבריו בפרק הקודם (ה, ו):

ורבותינו אמרו עוד (סוטה ב, א): למה נסמכה פרשת נזירות לפרשת סוטה? שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. והטעם, כי 'זנות יין ותירוש יקח לב' (הושע ד, יא). וגידול השער, הפך הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאות, והגידול יוליד דאגה בלב איש. ולפיכך הוא קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה, כי הוא ככהן המשרת לאלהיו.

כעת נשוב להמשך דברי הרמב"ן הקודמים: מדוע אם כן, על פי תפיסתו את הנזירות כקדושה, צריך הנזיר להביא ביום מלאת ימי נזירותו קרבן חטאת? כותב הרמב"ן:

ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר (עמוס ב, יא): 'ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים', השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח): 'כל ימי נזרו קדוש הוא לה'', והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם.

לדעת הרמב"ן, כאמור, הנזירות היא קדושה; ואם כן, אדם שקיבל על עצמו נזירות קדוש יֵאָמֵר לו, ו"הִשְוָה אותו הכתוב לנביא", ולכן "ראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו". הפסקת הנזירות היא ירידה רוחנית עבור הנזיר "כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם" (שים לב למשחק המילים, שהנזיר "נזור" מקדושתו, דהיינו נסוג אחור במעלתו הרוחנית).

ההחלטה להפסיק את נזירותו היא החטא של הנזיר ה"נזור מקדושתו", והיא זו שמצריכה אותו להביא כפרה "בשובו להטמא בתאוות העולם".

[בשולי הדברים נעיר, שרבינו בחיי, מעיר על כך שלפי הרמב"ן יוצא שחטאת הנזיר היא חידוש שלא מצאנו דוגמתו בתורה, שאדם יביא חטאת על העתיד. אבל, כפי שביארנו לעיל אין זו חטאת על העתיד, לדעת הרמב"ן, אלא חטאת על החלטה שבעבר. צא ולמד כוחה של החלטה!!!]