פרשת נשוא ממשיכה את מניין בני הלויים. בשבת שעברה קראנו "נשוא את ראש בני קהת", והשבת אנו קוראים "נשוא את ראש בני גרשון גם הם" וגם את "בני מררי". כל אחד משלושת השבטים נושא חלקים שונים של המשכן. כאשר העם היה בתנועה במדבר נשאו בני קהת את ארון ברית ה', השולחן, המזבח והמנורה. בני גרשון נשאו את מכסה התחש ואת יריעות המשכן, ובני מררי נשאו את הקרשים, הבריחים, העמודים, האדנים, היתדות והמיתרים. אנו מוצאים דפוסי התנהגות שונים של בני האדם ובמצבי החיים שבהם הם נתקלים. תפישת בני קהת מסמלת את הראייה האופטימית על העולם, כאשר גם אנו פוגשים את הקושי וההתמודדות המורכבת בחייו של האדם, בני קהת מביטים אל התוכן הפנימי-אל המהות והשורש, ובשורש אנו מוצאים שהכל בא מתוך מידת ההטבה של הקב"ה. גם הקושי מתפרש כנקודת מפנה של חיוב; עבודתם של בני קהת היא בנשיאת הארון וכל החלקים הפנימיים של המשכן שמבטאים בעבודה זו את ההתבוננות הפנימית והמעמיקה בחייהם. אצל בני גרשון נאמר: "נשוא את ראש בני גרשון גם הם"; ישנם מצבים שהאדם חש שהוא מחובר, אך מצד שני החיבור אינו שלם ולעיתים גם רופף. החיבור בעבודת ה' למציאות של ההטבה ושל ההבנה שהקב"ה רוצה להטיב לנגרעים, אינה מן המידה הראשונה של בני גרשון שמרגישים קרובים אך גם רחוקים מהאור האלוהי. במצב זה הכתוב מצווה עליהם: "נשוא את ראש בני גרשון גם הם"- ללמדך שההתבוננות צריכה להיות מעמיקה ופנימית יותר, ומתוך ההתבוננות העמוקה גם הם יוכלו להבין שהכל קורה לטובה מאיתו ה' יתברך. בני מררי מסמלים את האנשים שחווים את המרירות ואינם יכולים להרים את ראשם קדימה אל האור ולראות את הטוב המתגלה של ריבונו של עולם. לכן, בחוויה שלהם הגילוי הוא מרירות ועבודתם היא לשאת את הקרשים, העמודים והיתדות- כל החלקים החיצוניים אך גם הקשים יותר בחלקי המשכן שמסמלים את חוסר היכולת לגלות גמישות ואלסטיות. לכן, העצה שנוכל לתת למרירים היא להתחבר לחוקיות הבריאה שנתן הקב"ה ולראות את הסדר והארגון שבו העולם נתון, ומתוך אותה התבוננות הם יבינו שגם המרירות היא חלק מהמבנה של העולם אך היא לא תתמיד היות ומטרת העל תהיה ההטבה האלוהית לכל הנבראים, כאשר גם למרים שבתוכנו ישנה מתיקות במציאות ה' בעולם.
הכותב הוא נשיא הגרעין התורני וראש ישיבת ההסדר בראשון לציון