פרשת ברכת כהנים סמוכה היא לברכת התורה. כי יסוד ברכתה של תורה באה היא על הסגולה של ירושתנו הכללית, העומדת למעלה מכל דבר שיוכל להפריע ולעכב את האושר הגדול, המוכרח להיות שרוי בעצמיותה של נשמתנו. וסגולה זו, כדי להקים תורה בישראל, מצאנוה בקדושת הכהונה, שבעקרה באה כדי להקים בישראל אורה של תורה: "יורו משפטיך ליעקב, וחקיך לישראל". וע"י קביעותה של קדושת הכהונה באומה, תבא כללות האומה באחרית להיות כולה ממלכת כהנים וגוי קדוש. ע"כ יש כאן יחש גדול בין עיקר ברכת התורה לתכן הכללי של ברכת כהנים.
יברכך ד' וישמרך. בהדיוט מוכרחת לבא בתחילה השמירה על הקיים, ואח"כ הברכה, התוספת וההגדלה, שרק בהיותה כבר במציאות, והוחסנה במערכת ההויה, אז חל עליה ג"כ תכן של השמירה. מה שאין כן בברכת ד'. הברכה היא היא הממשיכה עמה את השמירה, וכל מה שהוא מתברך מן השמים הרי הוא משתמר ג"כ ע"י הברכה עצמה. ולפיכך קדמה הברכה לשמירה : יברכך ד' וישמרך.
יאר ד' פניו אליך ויחונך. הארת פני ד' היא הופעת הקדושה העליונה, העומדת למעלה מכל גבולי הבריאה, מכל סדרי מעשים מדות ומחשבות שבכל מלא העולמים. אורה של תורה מנהיר את הנהרה העליונה הזאת, אשר לא בשום כח נברא יוכל להיות נלקח, כ"א בחסד החן העליון של אור ד' לבדו. "חן וכבוד יתן ד' לא ימנע טוב להולכים בתמים". ע"כ החן הוא מחובר להארת פני ד' אל
המתברך בברכת אורו. יאר ד' פניו אליך ויחונך.
ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום. ברכת ד', המרוממת את האדם במעלה אצילית העליונה, הרי היא מוסיפה עליו חיובים רבים בארחות הקדושה, בתקון המדות וטהרת החיים. ולפי ערכת של ההשגה האצילית וברכת הנשמה ברוחניותה, ככה מתגדלת היא התביעה הגדולה להצדקת המעשים, עד שאם לא חסדי ד', הזוכר יצוריו ברחמים ויודע יצרם וכובד הטבע החמרי, המעכב סוף כל סוף בעד הטהר
הגמור, מבלעדי זה לא היתה כלל אפשרות של עמידה, לעומת המרחב של הדרישה המוסרית העליונה, הבאה דוקא לרגלי הברכה האמתית, וע"ז הננו מברכים : ישא ד' פניו אליך, ויכנס לך לפנים משורת הדין, בהיותך מתרומם לחוש ולהרגיש את מעמקי הקדושה וחובותיה העצומים. אמנם הסערה הנפשית לא תוכל לחדול, בהיותה חשה שאין חובותיה מתמלאים מצדה, ומניעת השלום הפנימי היא עכבה גדולה לתשלומיה של הברכה במילואה וטובה. על כן הברכה היא ממשיכה את שפעה : וישם לך שלום שהשלום הנפשי יושם על מכונו. כי כל עקרה של נשיאת הפנים הזאת באה רק להסיר את המכשול של נפילת הרוח, מפני ההשקפה של אי-האפשרות של הספוק של מלוי החובה בעוצם קדושת רוממותה. אבל לקראת העתיד שמחת הקודש נכונה היא, להיות הולך בחדות ישרים נכח פני ד' שלום, הלך ואור
עד נכון היום.
(עולת ראיה ח"א עמ' סא-סב)