כל אחד מבני ישראל מחוייב בכל המצוות, אך יש מצוה אחת שהיא מיוחדת לו. במצוה זו עליו להזהר ביותר, ועל זה עיקר דינו בראש השנה. מפניני הנצי"ב בפירושו "העמק דבר".
(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: (י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: (יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: (יב) לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (פרק כט)
ההדגשה "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" באה לציין, לדעת הנצי"ב בפירושו "העמק דבר", שההתיצבות באופן המתואר בפסוקים אינה מיוחדת אך ורק לזמנו של משה רבינו אלא היא חוזרת מדי שנה בראש השנה. המיוחד בהתיצבות זו שנעשית "הַיּוֹם" היא שהיא למטרה אחרת מאשר בראש השנה. בעוד שבראש השנה ההתיצבות היא לדין, ההתיצבות "הַיּוֹם" היא לשם כריתת ברית.
המיוחד בתיאור התיצבות זו היא שהיא מפורטת לפרטים "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל... ", ודי היה לכאורה באמירה כללית "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
אלא מבאר הנצי"ב בפרשת עקב (דברים י, יב) שהפירוט בפרשתנו בא ללמדנו "שלכל אחד ברית בפני עצמו, ומה ששואל הקב"ה מזה אינו שואל מזה". וכן הוא מבאר בפרשתנו "שאין הדין וחשבון של כל אדם שוה... כל אחד נידון לפי השאלה שהקב"ה שואל ממנו". יחסו של הקב"ה והדרישות שלו מכל אחד ואחד הן איש כפי מעלתו. כאמור, הדברים מתייחסים הן לכריתת הברית והן לראש השנה.
אנו נתייחס כאן למעלה השלישית שהנצי"ב מונה – "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל". כך כותב הנצי"ב:
"כל איש ישראל. כל איש לפי מעשיו בהליכות עולמו. וכבר נתבאר בספר במדבר (כד, ו) בדבר בלעם ברוח הקודש, שנמשלו המון עם ישראל כגנות שיש בהם הרבה מיני זרעים, אבל בכל גנה יש בו מין אחד שהוא העיקר. כך כל ישראל מוזהרים בכל מצוה מעשית, אלא שמכל מקום כל אחד עליו מצוה אחת להיות נזהר בה ביותר, לכל אחד לפי עסקיו מה שעלול להיות נכשל על פי עסקו, עליו לשום לבו על זה הפרט ביותר, ועל דבר זה הוא נידון ביחוד".
כל אחד מבני ישראל נמשל לגנה ("כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר" – במדבר כד, ו), שאמנם יש בה כמה מיני זרעים אך אחד מן המינים שבה הוא העיקר. ודאי שכל אחד מבני ישראל מחוייב בכל המצוות, אך יש מצוה אחת שהיא מיוחדת לו. מצוה מיוחדת זו של כל אחד ואחד נקבעת על פי "הליכות עולמו", על פי עיסוקו ואורחות חייו. במצוה זו עליו להזהר ביותר. במצוה זו הוא עלול להיות נכשל בהתאם ל"הליכות עולמו" אך הוא חייב לשים לבו שלא להכשל במצוה "שלו", ועל זה עיקר דינו בראש השנה – כל אחד ואחד נידון על המצוה "שלו". הדין אינו כללי ושווה לכולם אלא לכל אחד ואחד בהתאם ל"הליכות עולמו".
אכן, לא רק עיסוקו של האדם קובע ביחס לדין האישי שלו, אלא גם טבעו ותכונותיו; ממשיך הנצי"ב:
"גם נכלל בלשון 'כל איש ישראל' כל אחד לפי טבעו. וה' היודע תכונת לב של כל אחד ודן כל אחד לפי מדתו".
הדין האישי שכל אחד ואחד נידון תואם גם לטבע האישי שלו. הדרישה אינה שווה מכולם, אלא כל אחד ואחד על פי תכונת לבו. "וה' היודע תכונת לב של כל אחד ודן כל אחד לפי מדתו".
נמצינו למדים אפוא, שביום ראש השנה, ביום שכל באי עולם עוברים לפני הקב"ה כבני מרון, כל אחד ואחד זוכה ליחס אישי המתאים לו. יחס אישי זה נגזר מן המצופה מכל אחד ואחד במהלך השנה, איש לפי מעשיו וטבעו.