רבי נחמן מברסלב מספר על מלך ששלח את בנו ללמוד חוכמה. כשחזר הבן מלומד ציווה עליו המלך לקחת אבן עצומה ולהעבירה לעליית גג הארמון. הבן ניסה הכל וכשל. אמר המלך - "כיוונתי שתקח פטיש חזק ותכה ותתחלק האבן לחלקים קטנים ואז תוכל להעלותה". לפעמים כל החוכמה בעולם לא מספיקה כשרוצים לשאת אבן עצומה. לפעמים נוצרת מערבולת ענקית רגשית וכדי לפתור אותה צריך לחלק לחלקים קטנים, לפרוט רעיון אחרי רעיון כדי להרכיב משהו חדש. ואצלי התחוללה השבוע מערבולת ענקית - כשזכה הסרט "הים" בפרס אופיר, טקס הקולנוע הישראלי.
שי כרמלי פולק, במאי "הים", צילום: דקל לזימי והאקדמיה לקולנוע ולטלוויזיה
"הַֽעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֘ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֒רֶץ֒ הַֽחַיִּ֤ים וְהַמָּ֨וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽך" (דברים ל, יט)
הכל לפניך ותבחר בחיים, שאלו בתלמוד ירושלמי ומהם חיים? "תנא רבי ישמעאל -ובחרת בחיים- זו אומנות. מכאן אמרו חכמים, חייב אדם ללמד את בנו אומנות, ואם לא למדו אביו -חייב ללמד את עצמו" (מסכת קידושין, פרק א, הלכה ו). וכנראה היתה הכוונה מלאכה, מלשון אומנות הכפיים אבל גם אומנות מלשון יצירה ומשכך בחירה בחיים היא היצירה שלך. אומנות שמאפשרת חיים.
הסרט "הים" הוא סרט נוגע ללב. נוגע ללב לספר על ילד שרוצה לראות ים. אבל הבטן מתכווצת לי בתסכול נוכח הסרט שעוקב אחרי ילד פלשתינאי מתוק שאין לו אישור במחסום ואז מול כל חבריו שיוצאים לטיול ממנו הוא מופרד, ואז הוא מנסה בכל זאת ואביו נודד אחריו בישראל שמול רמאללה. ישראל נראית קהה וכובשת והחיילים רעים והכל מוצג כתוצר הכיבוש הישראלי. ואני מתרגזת, ומה עם הסיבות למחסום?! מחסום שהוא תוצר פיגועים איומים ורציחות ומלחמת דת שמתרחשת מולנו ועלינו ונגדנו, ואיך בחר יוצר ישראלי להציג את ישראל כמפלצת ועוד אחרי מה שקרה ואיך זה הסרט שנבחר לייצג אותנו באוסקר? לא די לנו מה שמעוללים לנו האחרים?!
רמאללה, צילום: Yousefsh,Shutterstock
"לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ.. הַיּֽוֹם"
בימיו האחרונים מכנס משה את כל העם לחידוש הברית בינו לבין אלוקים. ברית הקשת היתה הברית הראשונה עם נח מייצג האנושות, ואלוקים הבטיח לא להשמיד את העולם בתנאי שתתקיימנה שבע מצוות בני-נח כמו קיום מערכת דינים ואיסור גילוי עריות ושפיכת דם. ואז הגיעה הברית השנייה הספציפית בין השם לאברהם שנחתמה בברית מילה וירושת הארץ: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיך"ָ (בראשית יז); ואז הגיעה הברית השלישית, שנחתמת בין העם כולו לאלוקים במעמד הר סיני: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים... מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט). את הברית הזו מחדש משה כעת. פעם ראשונה שברית מתחדשת. למה בכלל צריך לחדש ברית?
"כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִלְבָֽבְךָ֖ לַֽעֲשׂתֽ"
משה מזכיר לעם שהברית קרובה וגם אם התאנים השתנו, נחדש אותה. פעם הסביר לי סבא שלי אריה לויט ז"ל שלמרות הציווי בפרשת ראה לתת צדקה לכל "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" (דברים טו), דרשו בתלמוד הבבלי שתקדים עניי עירך לעניי עיר אחרת: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ - עמי ונכרי - עמי קודם, עני ועשיר - עני קודם, ענייך ועניי עירך - ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין" (בבא מציעא, ע"א, ע א').
כי המשאבים מוגבלים והאנרגיה מוגבלת וגם הרוח יש לה גבול מה תוכל לספוג. העם שלך קודם. ובדמיון אני שואלת את במאי "הים" למה לא בחרת סיפור דמיוני מציאותי על ילדה שלנו שפונתה ממושב שתולה מאימת טילים ומנהרות בסלע וביתה מחורר מהפגזות, וברחה ממלון המפונים ונדדה בצפון הנטוש ואביה מחפש אחריה נטרף מדאגה?
או סיפור אחר, אמיתי, על הנערה מעיין מנחל עוז שרצה לעזור לאביה צחי עידן שנאבק להחזיק את הדלת מול מחבלים שנאבקו לפרוץ ואז ירו בה והיא נפלה מתבוססת בדמה מול אחיה הקטנים, ואמה לא מצליחה להנשימה כשמעליה תלויים הבלונים מיום הולדתה ה-18 שנחגג. למה לא סרט כזה ייצג את ישראל באוסקר? למה ילד פלשתינאי שרוצה ים?
צחי עידן ז"ל |, צילום: מטה משפחות החטופים
ועכשיו השלב הבא בפירוק אבן המערבולת הזועמת בתוכי כשאני מזכירה לעצמי שאני בעד שיח ונגד מלחמת אחים ושזכות הבמאי הישראלי לביים ולכתוב מה שירצה וזכות המצביעים לבחור. ומזכירה לעצמי שבאותו טקס זכה גם סרט דוקו אחר, "מכתב לדויד" של תום שובל, על האחים קוניו שנחטפו לעזה והקהילה שחרבה. ומזכירה לעצמי שביטוי חופשי הוא בסיס יהודי ומה אם ממשלה אחרת לא היתה אוהבת סרט על מתיישבים יהודים בשומרון והיתה מבטלת כמו שביטל שר התרבות טקס נוכח סרט כזה? מה אז? ואולי באמת מדינה לא צריכה לממן סרטים כאלה אבל לבד יממן היוצר מה שירצה , ולא לבטל טקס שלם, כי הסרט הזה, עד כמה שירגיז אותי - הוא לא כזה שמפר את חופש הביטוי?
"לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹֽא־רְחֹקָ֖ה הִֽוא:" מזכיר משה לעם שהברית קרובה ואפשר להחזיק הכל יחד ולקיים את המצוות. הוא אומר לא בשמים הן ולא מעבר לים. הן לא רחוקות. וגם הכאב קרוב. כאב חטופים ומפונים ומשפחות שכולות. כאב קרוב מאד מאד ולא בים. לא בים.
פליקס מנדלסון היה מלחין מדהים. הסימפוניה הרביעית שלו היא קסם. תזהו אותה ישר. גם את חלום ליל קיץ שלו. הוא גם היה נכדו של הפילוסוף היהודי משה מנדלסון מאבות ההשכלה והוא גם היה, מה לעשות, יהודי מומר. נוצרי. הוטבל בגיל שבע. כשניצח על המתיאס פסיון של באך, יצירה לפי הברית החדשה, הפך אותה רלוונטית. ואז פנה אליו המלחין ריכרד וגנר, שהעריך אותו מאד, ושלח לו את סימפוניית סי מז'ור שלו ומנדלסון לא הגיב. וגם לא שילב אותה בקונצרטים שלו. ווגנר נפגע עמוקות.
וכמה שנים אחרי כותב ווגנר את אחד המאמרים הכי אנטישימיים שלו "היהדות במוזיקה" ובין היתר מוחק את יצירת מנדלסון וקורא לה קיטש נעדר עומק ותשוקה. מנדלסון היהודי. ברגע אחד מנדלסון הוא שוב היהודי. ואני מרגישה שמי שבוחר בזהות רחוקה ממנו הוא כמו ילד שמנסה להתחבב על הבריונים מולו ולהביא להם סוכריות. אבל בעיניהם תמיד תישאר הילד החלש וכשיגיע הרגע, שוב תחטוף.
ואז מסתכלת על הטור ואומרת תמחקי הכל. סתם יגדיל שנאה. ומספרת לכמה חברות, חלקן מהאקדמיה לקולנוע, שמספרות לי שהן היו נגד הבחירה בסרט ואומרות כן תכתבי, זו הדרך היחידה לקיים שיח, להבין מה כואב לצד השני. "אבל הוא יגיד שזה כאב הצד השני הפלשתינאי" אני מדברת בשמו (בכל זאת סניגורית). -"נכון" עונה לי החברה "אבל עניי עירך קודמים".
ואנחנו מדברות על סדרה עלילתית שכתבתי עבור ערוץ קשת 12, שמימן אותה ארבע שנים ואז בוטלה לפני צילומים בגלל ה-7.10 כי בקשת חשבו שסדרה על מורכבות ההחלטות בפרקליטות הצבאית לא יוכל הקהל להכיל. הקהל רוצה אסקפיזם. כי יש דיאלוג סמוי בין אמן לצופה, לקהל. חיפוש וזיהוי מה יוכל הקהל להכיל לגיטימי. הרגישות נמצאית.
נחל עוז אחרי הטבח, צילום: Yonatan Sindel,Flash90
חושבת על חידוש ברית לא רק עם הקב"ה אלא בכלל. ברית שמתחדשת בזוגיות כי משתנים לאורך החיים וברית שמתחדשת מול הילדים כי הם מתבגרים ומה עם ברית בין האמנים שיראו כאב פנימי? מותר או ממשטר?
"אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם רָֽאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל" אומר משה לעם כשהוא מכנס אותם לברית: "וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָֽנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את
"כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֨נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם ... וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם"
ופירשו הפרשנים, הברית משתפת את הנצבים היום ואת כל הדורות העתידים לעם ישראל. אולי זה בסיס הקרע. לא הדעות השונות, כי את זה לא נפתור, אלא שלא שומעים את הכאב בצד השני. לא מנסים לשמוע. וכמו שזו גסות צורבת לקיים אירוע ממשלתי במסעדה בערב הזדהות חטופים, כמו שזו אטימות לא לקיים טקס ממלכתי ב-7.10, או לנאום שאנחנו ספרטה ולהתעלם מגלי ההדף במשק (וספרטה גם נחרבה) - גם לבחור בכאב ילד פלשתיני כסרט מייצג ישראל באוסקר זה לאטום את הלב. זה נטול רגישות ונטול חוכמה ומכאיב. בסוף הזהות שלנו משותפת. ואולי זו הברית שצריך ליצור מחדש - ברית שרגישה לכאב השני. ברית אל תכאיב.
הכותבת היא עו"ד (סא"ל) מיל', במאית, כותבת לתיאטרון ולטלוויזיה.