על הכוליות

בבואו לכרות ברית עם בני ישראל, חשוב למשה לכלול בברית את כולם:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: [דברים כ"ט ט' - י']

משה מבליט את הקבוצה הכוללת, 'כולכם', 'כל', וכן פורט את איבריה ודווקא את איברי השוליים. הטף, הנשים, הגרים, חוטבי העצים ושואבי המים הם האיברים החלשים - באותה העת. בזמן נתינת התורה אפשר היה לחשוב שאלה לא יהיו כלולים בברית, בא משה ומחדש שהם חלק מהשלם.

המילה 'כל' היא מילה טעונה בתולדות הפילוסופיה והמדע, מאז אמרת הראשית של הפילוסופיה: 'הכל מים' אותה אמר תלס [546-624 לפה"ס]. היומרה של הפילוסופיה ובעקבותיה של המדע, היא להגיע להיגדים כלליים. החוק הוא כללי, ומופעיו הם פרטיים. אם יש לחוק יוצאים מהכלל, הם מערערים את היותו חוק. בתרגום לתורת האדם, יש מגמת רוח חזקה שהצו או הברית, החובה או הזכות יחולו על כולם. לאור זאת מונהרים דבריו הסתומים של משה בהמשך עיצוב הברית:

וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת:כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: [י"ג-י"ד]

מי הם אלה אשר אינם פה עימנו היום? כיצד אפשר לכרות איתם ברית? עוד בטרם נענה על השאלות הללו, מגמת הפסוקים ברורה. משה רוצה להכיל את הברית על כולם, ומנסה לפרוץ את הגבולות של הקבוצה הסופית והמסוימת העומדת לפניו. כך מסבירה התוספתא את הפסוקים:

אין לו אלא אתם, מניין לדורות הבאים אחריכם ולגרים שנתווספו עליכם? שנאמר: 'ולא אתכם לבדכם' אלא 'ואת אשר איננו פה עמנו היום'. [סוטה ז' ה']

בכורתו את הברית עם הדורות הבאים, פורץ משה את גבולות הזמן אל עבר העתיד. בכורתו את הברית עם הגרים הוא פורץ את גבולות המרחב, יש אנשים החיים עכשיו, שאינם בתוך הקבוצה. הברית חלה גם עליהם, מכיוון שבעתיד הם יצטרפו אליה. פרשנות התוספתא איננה הולכת עד הסוף. אפשר לפרש את דברי משה כפורצים את גבולות הקבוצה וחלים על כל האנושות, גם על אלה שאינם עומדים עתה בגבולותיה. אם נפרש כך את הדברים, הרי משה חוזה חזון בו התורה תהא לא רק התורה של עם ישראל, אלא תורת האנושות כולה. בין אם נקבל את האפשרות הכוללת בפרשנות פסוקי הפרשה ובין אם לא, ברור שמגמה שכזאת קיימת במקורות היהדות:

וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי:וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים:נְאֻם אֲדֹנָי ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו:כֹּל חַיְתוֹ שָׂדָי אֵתָיוּ לֶאֱכֹל כָּל חַיְתוֹ בַּיָּעַר: [ישעיהו נ"ו ו'-ט]

גם את דברי הנביא האלה, אפשר לשמוע באחד משני אופנים: האחד - ריבונו של עולם יכנס את נידחי ישראל, יהיו בני נכר שיצטרפו אל העם היהודי תוך שמיטת זהותם האחרת ואימוץ הזהות היהודית, ובכך ביתו של ריבונו של עולם יקרא בית תפילה לכל העמים אך יהא זה בית תפילה יהודי. השני - ריבונו של עולם יכנס את נידחי ישראל, יהיו בני נכר שיצטרפו תוך שמירת זהותם האחרת [ושמירת שבת כביטוי להצטרפות], וכך יהווה ביתו של ריבונו של עולם בית תפילה לכל העמים, כלומר בית לזהויות שונות ולאו דווקא לזהות היהודית. שימו נא לב להבדל שבין האפשרויות, הוא חד כתער. אם נתייחס לנכרים נוצרים, יהיה מצב העניינים כך: על פי האפשרות הראשונה, על הנוצרים יהיה לשבור את הצלבים, לוותר על עצי האשוח וכמובן על הכנסיות ועל תפילותיהם. הם יאמצו לפחות חלק מההלכה היהודית, כגון השבת, ואזי יוכלו לבוא לבית האלוהים. על פי האפשרות השנייה יתלוו הנוצרים לעם היהודי מבלי לוותר על הצלבים, על האשוח, על הכנסייה. הם יוסיפו מרכיב המצרף אותם לעם ישראל, השבת. כך, בנוצריותם על סממני הזהות שלה יבואו לבית האלוהים ויראו בו את ביתם.

כבר הורה לנו הרמב"ם, כי שערי מדרש לא ננעלו. אסור שהויכוח יהיה על הפרשנות, אלא כל אחת ואחד מכם צריך לנקוט עמדה: מהו החלום שלו? כיצד הוא רואה את עתידו של העם היהודי, את עתיד האנושות ואת היחס ביניהם? האם החתירה היא לתורה אוניברסאלית שתבטל את ייחודו של עם ישראל, או לתורה ייחודית שתותיר את ההבדל ואת השאלות הצומחות ממנו על היחס לאחר?

השאלה חריפה, מפני שאם גלומה אמת בדרך, היא אמורה להיות רלוונטית לכולם. בדרך כלל, המציאות האנושית מורה כי אנשים הנוטים לראות בתורה ערך אמת, נוטים גם שלא לוותר על הייחוד. האחיזה בשתי העמדות הללו היא מסוכנת, מפני שהיא מובילה להוציא את האחרים מהכלל האנושי או לפחות מהאליטה האנושית. רק כך אפשר לראות את התורה כנושאת ערך אמת, ויחד עם זאת מופנית רק לעם ישראל. מנגד, הנוטים לראות את התורה כפונה אל כל העולם, נוטים גם לשמוט ממנה את ערך האמת. וכאן ישנה סכנה הפוכה. עמדה שכזאת יכולה להוביל להתפרקות המחויבות לתורה, ובחירה רק בערכים האוניברסאליים שבה המתאימים לכל יושבי תבל.

עתה מוגדרת המטרה שלנו ביתר דיוק: האם אפשר להציג יעד בו הברית בין ריבונו של עולם והאדם היא ברית עם כל בני האדם, מבלי שתתבטל הדרך המיוחדת של עם ישראל כדרך נושאת אמת לחיות את החיים?

אינני יודע אם יש תשובה לשאלה זו, ברור לי שיש לה כמה תנאים הכרחיים: ראשית - בבוחר בדרך זו צריכות לפעם שתי אהבות מלאות, אהבת האדם ואהבת ישראל.

שנית - הבוחר בדרך זו, צריך לבחור בדרך הדין המצווה וההלכה, שכן היא שמהווה את המאפיין המרכזי של העם היהודי. 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה' כדברי רבי סעדיה גאון.

שלישית - הבוחר בדרך זו, צריך להיות מוכן לכך שכדי שביתו של הקדוש ברוך יהיה ביתם של כל העמים, כלומר שהם ירגישו בו בבית, חייב לחול שינוי ביחס למצב שהבית הוא בית רק של עם ישראל.

אני מניח שהקוראים חלוקים ביניהם ביחס לשאלה שתלינו בבית מדרשנו, וכך ראוי שיהיה. רק דבר אחד נדרש מאיתנו, להיות כנים ולהכיר באחריות של הבחירה וההכרעה שלנו, לאן פניו של עם היהודי. כל אחד ואחת מאיתנו חותר בחייו הפרטיים לקראת המטרות שהוא מציב לעצמו ביודעין או שלא ביודעין, והבנת משמעות ההכרעה הכרחית בכדי למנוע סיבוכים והתפתלויות בדרכים עקלקלות.