השנה, פרשת נח פוגשת אותנו לאחר שחלק מאחינו החטופים שבו לביתם החיים ורוב החללים - ועדיין אנו בעיצומה של תקופה מאתגרת. מה יש לסיפור המבול ולנוח ללמד אותנו על היחס לאחר, ואיזו אחריות מוטלת עלינו בימים אלה?
יסוד תפקיד האדם: "לא לעצמו נברא"
הקדמה לספר "נפש החיים" מעניקה לנו צו מוסרי עמוק. ר' חיים מוולוז'ין, כפי שמעיד בנו, נהג להוכיח על חוסר השתתפות בצערו של אחר: "זה כל האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכוחו לעשות". זהו המסר היסודי של הערבות ההדדית: לא די לדאוג לעצמנו, אלא עלינו להיות קשובים ופעילים בהטבה עם הזולת.
בין תיאורי המבול, עולה שאלה מרתקת: מדוע בחר נח לשלוח דווקא את העורב - יצור המזוהה עם שקר וכישלון? הגמרא במסכת גיטין מתארת את העורב כשקרן, דרך סיפורו של רב עיליש. העורב קרא לו לברוח, אך רב עיליש סירב להאמין לו, והקשיב רק ליונה, אשר אמרה לו גם לברוח, וה'יונה' מסמלת את כנסת ישראל, אמר "כנראה יקרה לי נס", ולכן ברח. אם כן, מדוע נח בחר בעורב למשימה כה גורלית?
הזוהר הקדוש מאיר זאת באור מיוחד: נח בחר בעורב כאקט של מחאה כלפי הקב"ה. העורב, הידוע כיצור המזניח את גוזליו, שימש סמל למחאתו של נח על מידת הדין הקשה שפגעה באנושות.
אולם, תשובת הקב"ה לנח הייתה נוקבת: "רועה שוטה, עכשיו אתה מביע את מחאתך? מדוע שתקת כאשר הודעתי לך 'הנני מביא מבול ?" בכך מאיר הזוהר את אחריותו הכבדה של נח, שבחר להתמקד בהצלת עצמו ומשפחתו מבלי לבקש רחמים על בני דורו.
שני דרכי מנהיגות: מעיל מול תנור
הגמרא בסנהדרין מדגישה את ההבדל המהותי בין גישת נח לזו של אברהם אבינו. כאשר הקב"ה גילה לנח את דבר המבול, נח בחר בשתיקה. לעומתו, כאשר נודע לאברהם על הכוונה להחריב את סדום, הוא התייצב מיד בתפילה ובתחנונים להצלת העיר ותושביה. הזוהר מדגיש שהמבול נקרא "מי נח ," כי הוא לא עמד בפרץ לבקש רחמים על דורו.
משל ציורי מחדד הבדל זה: נח משול למעיל החם- הוא שומר על חום גופו בלבד. לעומתו, אברהם דומה לתנור- הוא מפיץ חום לכל סביבתו. בעוד נח הסתפק בהצלת משפחתו הקרובה, אברהם הפגין חמלה רחבה והשתדל לסייע לכל מי שיכול היה להושיע.
להיות תנורי חימום אנושיים
אין בדברים אלו כוונה לגנות את נח הצדיק, אלא להאיר את חשיבות ההשתתפות בצער הזולת . בימי האתגר הנוכחיים, כשאנו שרויים בתקופה שמחייבת אותנו להתקרב זה לזה ולזהות את הקשיים של רעינו, עלינו לשאוף להיות אותם "תנורי חימום " עבור הציבור כולו.
אחריות זו דורשת מאיתנו לצאת מהאזור הנוח של ההישרדות הפרטית. כפי שנח נדרש למחאה פעילה ולא רק להצלה פסיבית, כך אנו נדרשים לא להסתפק בהשתתפות בצער, אלא לפעול באופן יזום כדי להקל. עלינו לקיים בעצמנו את הפסוק "בתוך עמי אנוכי יושבת", מתוך הבנה עמוקה שגורלנו וייעודנו משותפים. עלינו להפוך את תחושת העריבות המופשטת למעשים קטנים וגדולים של חימום הדדי - ללמוד להקשיב לצד השני החושב לא כמותי, להתנדב, להיות חלק מהעשייה. רק דרך האחדות הפעילה הזו, נזכה כולנו כנראה לראות את סוף ה"מבול" ולכונן עולם יציב יותר.
הכותב הינו רב קהילה, מחנך ומשורר ישראלי