שאנטי שאנטי מגדל בבל

[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/261011.flv[/embed]

"דמיינו שאין מדינות
לא קשה לעשות זאת
כלום להרוג ושום דבר למות בשבילו
גם לא דת
דמיינו את כל האנשים
חיים בשלום
אתם יכולים להגיד שאני חולם
אבל איני היחיד
אני מקווה שבבוא היום תצטרפו אלינו
והעולם יהיה כאחד"
דמיין / ג'ון לנון

הבה נדמיין אנושות מאוחדת: אין עמים, אין דתות, אין גבולות, אין מלחמות, שפה אחת לכול, הכול ברור ומובן. לכאורה נראה שזו המציאות הטבעית, שהרי לאנושות שורש אחד, אב אחד (אדם) ואם אחת (חוה). העובדה הזאת באה למוסס כל בסיס לגזענות או התנשאות על רקע לאומי, וכלשון המשנה “לפיכך נברא אדם יחידי... מפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך” (סנהדרין ד, ה). ואולם העולם התרחק מאוד מהמציאות הראשונית הזאת. די להאזין לחדשות בכל שעה או לעיין בספרי ההיסטוריה כדי להבין עד כמה הניכור והמלחמה הם לחם חוקינו, אז כהיום. פרשתנו רואה בקריסתו של מגדל בבל את המקור לשבר. התבוננות בסיפור מגדל בבל חושפת את מניעיו של השבר ויכולה לכוון אותנו להתמודד אתו בהווה ובעתיד.

העולם מתפרק
“וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים:... וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ” (בראשית יא א, ד-ז)

לשם מה האנושות בונה מגדל? למה אלוהים מתערב בתוכניתם?
אלוהים בבראשית קובע לאנושות את יעדה: "וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א, כח), ואילו האנושות מסרבת ללכת אל עבר הייעוד האלוהי ומתבצרת במגדל. אלוהים, בתגובה, מסיט אותם בחזרה לכיוון הנכון: 'וַיָּפֶץ אלוהים אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ' (שם, ח-ט).

לא שאפתנות האדם ורצונו לכבוש את השמים מכשילים את המגדל, אלא הפסיביות האנושית ופחדו של האדם מפני הצורך לצאת אל העולם הרחב ולכבשו. הפיזור הדמוגרפי-גאוגרפי אינו עונש אלא דרך לממש את ייעודה של האנושות (ראה פירוש הרשב"ם).

לדעתי הסיפור מלמד שמשמעותה של ההתפשטות עמוקה יותר מפיזור גאוגרפי. הפיזור הוא קודם כול פיזור של התרבות והשפה. ואכן, הסיפור נקרא "בבל" דווקא על שום המרחק התרבותי שבבלבול השפות: "לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ". בלבול השפות (והתרבויות) יוצר מציאות שבה אין איש יכול להאזין לרעהו. מטרת הבלבול היא לשבור את האחידות הלאומית-תרבותית. פעם האמנתי שאלוהים רוצה באחדות האנושית ובני אדם הם האשמים בפירוד, ואילו מהדברים הללו נראה שההפך הוא הנכון: בני האדם רצו לחיות יחד, ואילו אלוהים הוא שרצה בפירוד. אבל המחיר העצום של הפיזור ידוע, והשאלה הנשאלת היא מה יש בו בפירוד הזה?

לבטל את 'האח הגדול'
לפי הקבלה הלוריאנית היה היקום בראשיתו מציאות הרמונית, שבה הכלים קיבלו את השפע האלוהי, ואולם בשלב כלשהו לא יכלו הכלים להכיל עוד את השפע והם נשברו. האור האלוהי ששכן בכלים התפזר לכל המציאות כניצוצות. מכאן עולה אחד היסודות המכוננים של הקבלה (ושל החסידות שאחריה): הניצוצות. בכל דבר במציאות יש ניצוץ של קדושה ושומה עלינו לשחרר אותו מהקליפה שהוא טמון בה. מטרת העולם היא לתקן את הכלים, לאסוף את כל ניצוצות האור שהתפזרו, ועל ידי חיבורם ליצור בסופו של דבר אחדות במציאות. משל שבירת הכלים מעניק מודל התבוננות חדש לסיפור מגדל בבל ולסיפור האנושות בכלל; מצב ראשוני של אחדות העמים מקביל למציאות הבראשיתית של הכלי המכיל אור, ואילו שבירת האחדות האנושית ופיצול האנושות והפצת העמים על פני הארץ והיווצרותן של שלל שפות ותרבויות מקבילה לשבירת הכלים ולמציאות הניצוצות הפזורים בעולם המפורק. נוכל להתבונן כך גם על המציאות העכשווית: בכל עם ובכל תרבות יש ניצוץ של קדושה שיש לגלותו ולהעלותו, ועל ידי כך לתקן את המציאות ולהחזירה למצב של אחדות.

ואולם כעת נדמה שתשובה אַין והשאלה מתעצמת: בתקווה שנצליח לחזור למציאות האחדותית, מדוע צריך היה לעבור את מסע הייסורים של פיזור המציאות? לשם מה באה שבירת הכלים? ובמילים אחרות: לשם מה צריך את העולם הזה? על בסיס תפיסות העולות מכתבי הרב קוק אפשר להציע הסבר: רצון האלוהים הוא שהריבוי יגיע מתוך אחדות; ואכן, הרב קוק באורות הקודש אומר שלפני השבירה הכול היה אחד, אבל גם אחיד. השבירה אפשרה לכל פן של המציאות להתפתח בדרכו שלו וכך להגיע לריבוי שהוא הגיוון, יסוד העושר שבמציאות. אחדות נטולת אינדיווידואליות היא מצב איום שמאפיין בעיקר משטרים טוטליטריים.

עלינו להבין שאלוהים אינו חפץ בעולם שבו הכול דומים. האתגר הוא לשמור על האינדיווידואלית בתוך החיים המשותפים. הירידה לפירוד נוצרה לצורך עלייה. כל עם פיתח את המקום המיוחד שלו תחת השמש, וכעת יש לקחת את הפסיפס הצבעוני המנותק ולנסות לאחדו, מתפזורת של אבנים צבעונית למשטח אחד צבעוני ומאוחד.

לקבל בלי לאבד את עצמי
ישנו מתח תמידי בין שמירה על הייחודיות שלי לבין יכולתי להעניק לזולת ולקבל ממנו. המתח הזה קיים ואנו נדרשים תמיד לאזן אותו. חשוב שאדם ידע להגדיר את גבולות 'האני' שלו: מי הוא, במה הוא מאמין. רק כאשר תשובות ה'אני' יהיו אותנטיות הוא יוכל גם לקבל מאחרים - עמים כבני אדם. אולם כאשר התשובות מעורפלות, אורבת סכנת איבוד הזהות, וממילא אם לא יכיר אדם את עצמו לא יוכל להכיר את זולתו. על האדם להתרכז במקומו שלו. "איזהו חכם?" שואלת המשנה בפרקי אבות, ועונה: "הלומד מכל אדם". כך עם חכם לומד מכל עם. והדגש צריך להיות על לימוד הטוב. כמו במשל החכמים (על בסיס בבלי חגיגה טו ע"ב) - לקחת את הפרי ולזרוק את הקליפה ולהיזהר שלא ללמוד מהרע. גם ברנרד שואו הבין זאת, וכאשר פנתה אליו מלכת היופי והציעה לו להתחתן עמה כדי שלילדיהם יהיו היופי שלה והחכמה שלו, שאו השיב לה שהוא חושש מהמצב ההפוך: שלילדים יהיו היופי שלו, והחכמה שלה...

שפה ברורה
הרב קוק מסכם את אתגר ההפרדה בין העמים כ"איך משאירים את כל הטוב שבעולם הרוחני בעינו, באין מגרעת אחרי כל מהפכה שהשפעה זרה מחוללת, ואיך שואבים מן הכל רק את הטוב והאמת, את הישר וההגון" (אורות הקודש ב, תקמ). דבריו של הרב קוק מכוונים לשאלת מקומה של היהדות בכפר הגלובלי. נראה שכיום עלינו להישיר מבט ולהבין שהשאלה הזאת מצביעה על עובדה קיימת ובלתי הפיכה בייחוד בעידן האינטרנט, המביא לכל בית את ההכרה בקיומם ובערכיהם של בני העולם כולו. אני מאמין כי המפגש הבין-דתי הוא לא רק הכרחי אלא אף חשוב, שכן הן היהדות והן אומות העולם יתברכו ויתעשרו מן השיח העמוק שיתקיים ביניהן. כל עם מבטא את הייחודיות שבו, וכך גם היהדות. עלינו לפתוח את הלב וללמוד זה מזה לקבל את האורות ולהשתחרר מהקליפות. הכול מכירים את חזון אחרית הימים, ששם חוזרים לדבר ב'שפה ברורה'. אפשר ש'שפה ברורה' איננה שפה אחת, אלא שפה שבה כל אחד מובן לזולתו, עוזר לזולתו, מבין אותו ומקבל אותו, כנבואתו של צפניה "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט)

יעקב נגן הוא ר"ם בישיבת הסדר עתניאל