דמותו של נח היא דמות מוזרה וחמקמקה. מצד אחד, הסיפור פשוט: נח היה צדיק.
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:
אמנם המושג 'צדיק' הוא מושג עמום, אבל ברור שהוראתו היא פחות או יותר - טוב במיוחד. חכמים הרגישו כבר בפסוק הזה, שהסיפור לא כל כך פשוט. רש"י מביא את דבריהם:
בדורותיו - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.
מה הוביל לקריאה של אותם חכמים שהמעיטו בערכו של נח? ייתכן שההשוואה לאברהם, אבל ייתכן שקריאת סיפורו של נח ודמותו הם שהובילו אותם למסקנה הזאת.
במה באה צדיקותו של נח לידי ביטוי? הפסוק מספר לנו שנח התהלך עם האלוהים. אפשר לקרוא זאת בשני אופנים: האחד - מכיוון שנח היה צדיק, הוא התהלך עם האלוהים. השני - מכיוון שהוא התהלך עם האלוהים, הוא מוגדר כצדיק. הרי זה מזכיר את בעיית אויתיפרון שמציג אפלטון: האם אלוהים אוהב את החסידות מפני שהיא טובה, או שהיא טובה מפני שאלוהים אוהב אותה. כך או כך - לא ברור לנו במה באה לידי ביטוי צדיקותו של נח?
אנחנו יודעים שנח נענה לצו של אלוהים ובנה את התיבה, והכניס לתוכה את החיות, ודאג להן. אבל כל אלה היו תולדות של בחירתו לתפקיד מפני שהיה צדיק, ולא הצדיקות עצמה. לאחר תום המבול בונה נח מזבח לאלוהים. האם בזה באה לידי ביטוי צדיקותו? לא נראה שמעשה זה דיו לזכות אותו בתואר צדיק. אז מה כן? הנתון הנוסף היחיד הידוע לנו, הוא משעת לידתו של נוח:
וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'.
משום מה היו הרבה ציפיות מנח. האם הציפיות יכולות להגדיר אדם כצדיק? המציאות מורה שכן. לא בטוח שזה כל הסיפור, צדיקותו של נח נותרת נעלמת ועמומה. אם צדיקותו נותרה עלומה, הרי הסיפור המסיים את פרשת חייו של נח מעורר תמיהה ומטריד:
וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן: שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ: וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה: וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ: וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ: וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו: וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:
רב הנסתר על הנגלה בפרשה הזאת. המעשה שמתואר בה הוא מעשה מביך, אבל לא נראה שיש בו כדי להצדיק קללה נוראה כקללתו של נח. יתרה מזו, האחים נוהגים בכבוד, ומכסים ערוות אביהם כשפניהם אחורנית. הקללה מכוונת לנכד, לכנען. האם היא מורה על מעשה נוסף שנעשה (חכמים העלו השערות הנעות בין סרסו לבין רבעו), או שלא היה מעשה נוסף והקללה נחתה על ראש בן החוטא?
אי אפשר להכריע מה בדיוק ארע. מכל מקום, נח לא יוצא טוב מהסיפור. הוא שיכור, מתערטל, גורם להתרחשות הבעייתית, ולבסוף - במקום לקחת אחריות עליה - מטיל קללה על ראש נכדו שלא ברור כלל כי עשה דבר מה.
משברי הדמות הזאת עולה אפשרות אחת המעוררת אותי למחשבה: ייתכן שנח אכן היה צדיק, איש המתהלך עם האלוהים. אבל להתהלך עם בני האדם הוא לא ידע. למיטב שיפוטי הוא גרם עוול לכנען, כלומר - מדובר בצדיק שעשה רע.
כיצד יכול צדיק לעשות רע? הרי לכאורה הגדרת הצדיק הוא מי שעושה טוב? חכמי המוסר הבחינו בין מוסר של כוונות למוסר של תוצאות. לאור סיפורו של נח אפשר להבחין הבחנה נוספת - מוסר של ציפיות. הרבה ציפיות היו מנח, הן הפכו אותו לצדיק. בחיי היום יום די היה בכך. דימוי הצדיק הספיק והתאים להתנהגותו החיוורת, הוסיף לה את הגוונים הדרושים. אבל בשעת משבר כשל נח הצדיק. הוא לא עמד בלחץ ההסגר בתיבה, ובצאתו התפרק בשתיית יין והתערטלות. ההתפרקות החמירה בכך שהטיל את רעתו וכעסו על עצמו - בקללה על ראשו החף של כנען.
אנו הקוראים יכולים ללמוד מכאן, כי אין ערובה בפני התפרצות הרוע שבתוכנו. גם אם זכינו בצדק או שלא בצדק לתואר חיובי של צדיק או לתואר פרוזאי יותר של אנשים טובים ונעימים, הרוע יכול לפרוץ מתוכנו ורעות להתחולל בגללנו. קשה לדעת מה לעשות כדי למנוע התמוטטות שכזאת. אולי שני דברים אפשר לומר: ראשית - היזהרו מציפיות כציפיות שציפו הוריו של נח ממנו. הן מנפחות את האישיות ומונעות ממנה להתמודד עם המציאות כראוי. שנית - היזהרו מתארי כבוד, הם מרדימים את הנפש ומאפשרים לרעה לפרוץ בדרכיה העקלקלות.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים