תקופת החגים חלפה , אך השפעתם מלוה אותנו . פרשת השבוע פרשת נח קשורה עם לקחי חג הסוכות שחלף.
מתורתו של השפת אמת לחג הסוכות למדנו שבסוכות אנחנו מכניסים את החיים לתוך קדושת הסוכה, את התורה שאנחנו לומדים בסוכה ,ואת האכילה והשתיה , ובשמיני עצרת אנחנו ממשיכים את קדושת חיי התורה שבסוכה לחיי המעשה - לכל השנה כולה .
יסוד העליה הרוחנית בסוכות וההצלחה לכל השנה כולה הוא החיבור אל הכלל . כך למדונו חז''ל[1] ברמזי ארבעת המינים , שהצדיקים המשולים לאתרוג , זקוקים לאותם יהודים שהם בבחינת ערבה , "והן מכפרים אלו על אלו''. וכן ביחס לסוכה נאמר: ''כל האזרח מישראל ישבו בסוכות''[2] , ודרשו חז''ל : מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת[3].
הרעיון של חג הסוכות כהכנה לחיי השנה כולה עולה בקנה אחד עם המסופר בתחילת פרשת נח , על שתי התקופות בחיי נח : ההכנה - נח שבדור המבול ובתיבה , והתכלית - נח בדור שאחרי המבול. וכן כתב בספר משך חכמה לפרש את לשון הפסוק : "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו "[4] , שהתורה מתארת את דמותו של נח בשני הדורות הנ''ל ,וצדיק פירושו צדיק במעשיו ,שנזהר מחמס , ותמים פירושו עניו ושפל[5].והשבח של נח שהיה צדיק, מתייחס למעלתו לפני המבול , שבניגוד לכל אנשי דורו שחטאו בחמס הוא היה זהיר בחמס. אך אחרי המבול כאשר כולם היו נזהרים מעריות ומחמס , לא היה נחשב צדיק , אך מעלתו אחר המבול שאעפי' שנשאר לבדו וה' דבר עמו , ובירך אותו והצילו והיה זן ומפרנס אותו , אעפי' כן לא בא לידי גאוה , והיה עניו [6].
ההשואה בין החיים בסוכה , לבין חיי נח בתיבה עולה בקנה אחד עם מה שכתב החיד''א בספרו "דבש לפי" שהישיבה בסוכה דומה לישיבה בספינה ,כי ישראל ביציאת מצרים היו בתוך ענני הכבוד כמו מי שיושב בספינה , שנוסעת יום ולילה , ואוכל וישן ולומד בספינה הנוסעת.
כשנח יוצא מהתיבה הוא מגשים בשלב הראשון את "האדאל של התיבה" ,כאשר בונה מזבח ומקריב קרבנות לשם ה' ,אך בהמשך התורה מספרת לנו שנח אחרי המבול לא הגיע לתכלית של חיי קדושה בעולם החומרי. "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם", וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה"[7].
ונשאלת השאלה : מדוע נח לא הצליח להתמודד עם חיי המעשה אחרי המבול , אחרי תקופת ההכנה שהיה בתיבה ?
לאור הדברים שאמרנו על ערך הכלל בחג הסוכות נוכל למצא הקבלה נוספת בין חג הסוכות ובין נח.כתוב במדרש בראשית רבה: חביב משה מנח . נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה משה משנקרא איש מצרי נקרא איש אלקים[8].
ומבאר המשך חכמה – שיש שני דרכים בעבודת ה'. יש מי שמתבודד עם עצמו בעבודת ה' , ויש מי שעוסק בצרכי ציבור ,מבטל את עצמו ומוסר את נפשו בעד הכלל.
והיה מקום לחשוב שמי שמתבודד בעבודת ה' מתעלה , ומי שעוסק בצרכי ציבור יורד ממדריגתו. אך מנח ומשה רואים את ההיפך : נח שהתבודד ולא הוכיח את בני דורו , אחרי שהיה איש צדיק ירד ממדרגתו ונקרא ''איש האדמה''. משה נקרא ''איש מצרי'' שהיה מוכרח ללכת לגלות כיון שמסר את נפשו על ישראל בהריגת המצרי, ומ''איש מצרי'' נקרא ''איש אלוקים'' , שהגיע לתכלית השלמות שאדם יכול להגיע.
מפרשה זו נלמד שגם ברוחניות צריך האדם להזהר מלהיות שקוע בעצמו ובפרטיותו אלא להיות מחובר אל הכלל ולשאוף לקיים את מה שאמרו חז''ל בפרקי אבות: " כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא על ידו[9]''.
(דברים שנכתבו לכבוד הבר מצוה של בני חיים אלסטר נ''י בפרשת נח).