הפסוק המבטא את מהות שמו של נוח (בראשית ה כט): "ויקרא את שמו נח, לאמור זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ד." - מצריך בירור. מצד אחד נוח, לשון מנוחה, נחת, אך מצד שני משמע מנימוקה של התורה בעצמה "זה ינחמנו", שנוח מלשון נחמה. כיצד?
באר רש"י (במקום) שנוח הביא נחמה לעולם, נחמה גשמית ורוחנית. נחמה גשמית, שהרי עד ימיו היו עובדים את האדמה בידיים, והוא המציא את המחרשה הראשונה ובכך הקל מאד על מלאכת עבודת האדמה. ומבחינה רוחנית, מכוח צדיקותו הוסרה הקללה שהוטלה על האדמה שהוציאה קוצים ודרדרים כשזרעו חטים, ובזכותו היא הוציאה את הראוי לה.
אם כן, נוח הביא נחמה לעולם על ידי מנוחת האדמה, או במילים מדויקות יותר, תפקידו של האדם אינו לנוח, אלא לפעול ולעשות, ועל ידי כך להביא נחמה ותיקון בעולם. מה שיביא מנוחה - הוא השלמה ומיצוי לטבע עצמו.
כלפי מה הדברים אמורים?
אנו חיים בתקופה שבה רבים מחפשים נוחות. אני בוחר מה שנוח לי, מה שמסתדר לי ומה שנעים לי. הביטוי זה לא מתאים לי נשמע לא פעם בחוצותינו. אך כאן טעות גדולה. לא באנו לעולם לעשות מה שנוח. אנו בעולם לעשות מה שצריך, מה שמביא תועלת.
נקודת המוצא לכל החלטותינו בחיים - עם מי נתחתן, איזה מקצוע נבחר, היכן נגור וכד - איננה צריכה לבוא מתוך חיפוש אחר נוחות אלא על פי החשיבות.
כמובן, איננו מבטלים את האפשרות שמה שחשוב ונכון יהיה גם נוח. אך הדבר אינו מתחיל מהנוחות.
אם כן, איננו שייכים לחסידות נוח, שהרי כמסקנת הגמרא (עירובין יג), נוח לו לאדם שלא נברא, דהיינו, אם מחפש האדם בעולם הזה נוחות, טוב לו שלא בא לעולם.
אלא שעלינו להשתדל לבחון כל הכרעה והחלטה על פי הערך, החשיבות והצורך. מה טוב אם הדבר גם נוח, אך אם לא, לא מפני כך נשנה את שיקול דעתנו והחלטותינו.