כשסיימתי את ריצת שני הקילומטרים בפחות משבע דקות, היתה לי מכך קורת רוח. דוקא משום כך לא הצלחתי להבין מדוע המפקד צועק עלי - הרי הגעתי לפני כולם! אך זה לא כל כך עניין את המפקד שלי, שלא היה מרוצה בכלל, בלשון המעטה. רק לאחר שהבעתי את תמיהתי ואת חוסר-הבנתי, הפטיר לעברי באכזבה עמוקה 'אתה מסוגל ליותר מכך. לא השקעת את המקסימום'.
רק אז הבנתי שלקיתי במחלת נוח. גם נוח היה טוב יותר מכל דורו, 'צדיק תמים - בדורותיו'. לעומת החברה בה הוא חי, לא היה כמוהו איש המעלה. אך לעומת יתרונו הכמותי העצום, הוא ניחן בחולשה איכותית נוראה - הוא הסתפק במועט מבחינה ערכית. שאיפותיו הוגדרו על פי השאיפות הנורמטיביות שסביבו. ברגע שהתרומם מדרגה אחת או שתיים מעל כל השאר, לא ראה כל צורך להמשיך הלאה. מתוך הבנה חודרת למצב הדור הגיע ככל הנראה למסקנה שלא ניתן לשאוף ליותר. לכן, הוא אמנם ניצל בזכות צדקותו מהמבול, אך הוא לא היה מסוגל לעשות שום דבר מעבר לכך. כדי לחולל מהפכות, כדי ליצור תהליכים ציבוריים שישנו לחלוטין את הפנים המוסריים של הדור, לא מספיק להיות צדיק - גדול ככל שיהיה. השאיפות הרוחניות האידיאליות - הן הסוחפות את ההמון, הן המחלחלות בתודעה הציבורית, הן המחוללים תפנית ערכית בכל שדרות החברה. מבחינה אישית-פרטית, ודאי טוב יותר להיות 'צדיק' בפועל ולקבל על כך צל"ש אלוקי ומקום שמור בגן עדן. אך הצדיקות הסטטית איננה יכולה להעניק לסביבה יותר ממה שיש בה, דהיינו עמידה במקום, המובילה במוקדם או במאוחר לסטגנציה ערכית, 'עשרה דורות היו סורחים מעשיהם עד שעמד אברהם אבינו' [אבות דרבי נתן]. רק כאשר האדם שואף למקסימום מבחינה ערכית, אזי מדרגתו המוסרית המסויימת אותה השיג בפועל מהווה סימפטום למשהו הרבה יותר עמוק הרוחש מתחת לפני השטח. הצדיקות מתבררת אז כשלב מסויים באמצעו של תהליך ארוך מאוד. רק כשמשתייכים לתהליך, אפשר גם 'להדביק' את הסביבה באנרגיה הערכית, על ידי שִייוּכם לאופק הרוחני הרחוק.
נוח ודאי שמח להינצל ממי המבול, אך לא-נעים לתאר לעצמנו כיצד הרגיש כשגילה שמלבד משפחתו הקרובה לא הצליח לצרף אליו לתיבה אף-לא אדם אחד. צדיקותו נשארה מבודדת לחלוטין מבני דורו. כשלון זה ודאי נועד כרקע להבנת הצורך בשיטה ערכית חדשה, המסוגלת לרומם את הדור והדורות כולם, ולא להסתפק בהצלת בודדים במערכה בלבד. לשם כך אין מספיק לקיים שבע מצוות בני נוח, המכוונות לשמר את הרף המוסרי הקיים, כי אם נדרשת תורה מוסרית השואפת לגדולות, המרחיקה ראות הרבה מעבר לאופק הרוחני העכשווי. כדי לתקן לא רק אותי ואותך אלא לרומם את עצם השאפתנות האידיאלית של הדור כולו צריך לקבוע רף מוסרי חדש החובק ומחייב את החברה כולה. הנסיון להבין את תרי"ג מצוות על רקע ההווה בלבד מחזיר אותנו לימי נוח. דוקא מפני שמצוות התורה אינן מתיישבות בנקל עם אורח החיים העכשווי, בזה גופא הן מכריחות אותנו להרים את המבט ולחדור למגמות האידיאליות העתידיות ורחוקות-הטווח הניצבות ביסודן. לא בכדי נרמז עניינו של משה רבנו נותן התורה והמצוות, בסוף הפרשה הקודמת, כאנטיתזה הרוחנית לדרכו של נוח, כגרעין-חיים איכותי המסוגל לדחות את רעת-המבול, 'בשג"ם הוא בשר'. אנו מעריצים את משה רבנו לא בגלל צדיקותו - על אף שודאי היה כזה - אלא מפני שהוא נותן התורה. משה רבנו פורץ דרך חדשה בעולם, בעצם העובדה שהוא מנחיל לנו את השאיפה האידיאלית המוחלטת. או אז מתברר שהעולם לא יתוקן על ידי הרבה בני-אדם צדיקים - רבים וטובים ככל שיהיו - שיישארו לעולם תופעה אקראית, בדודה ויוצאת-דופן. תיקון העולם יתאפשר רק כאשר כל סוגי האנשים, כל אחד במדרגתו המוסרית האישית, ישאפו למסקימום המוסרי ואף ירדפו אחריו. מה כל אחד יצליח להגשים בפועל תלוי בגורמים רבים שאינם תמיד בשליטתנו. אך התשוקה האידיאלית שתבער בציבור כולו לכל מדרגותיו השונות, היא שתניע את התהליכים שיובילו לתיקון המציאות כולה.
הרבה יותר נוח להיות כמו נוח הנינוח, ולמדוד את מדרגתנו המוסרית ביחס לאחרים. קל לזהות את חסרונותיהם של ה'אחרים', ומה יותר נעים מאשר לטפוח לעצמנו על השכם ולקרוא בקול גדול 'שכוייח!'. קל יותר לתקצב את מוסדותינו ולשקוע בצדיקות סקטוריאלית חביבה. אך באמת זוהי בגידה בכל ייעודנו ושיבה תמוהה אל תורת-נוח. כבודו של נוח במקומו מונח, אך אם ברצוננו להיות נאמנים לישראליות שלנו ולשנות דברים מן היסוד, שומה עלינו לשאוף ללא-פחות מאשר המקסימום הערכי. רק השאפתנות המוסרית הגדולה, שאיננה מוכנה להסתפק במועט, היא שתחולל את המהפכות הגדולות, האיטיות והיסודיות ביותר. אין צורך שמשהו חדש יתחיל, כאשר הדרך הישנה והטובה סלולה זה מכבר אלפי שנים. צריך רק לדרוך בה.