"ודברים אחדים" (בראשית י"א, א) - שאמרו דברים חדים, אמרו: 'אחת לאלף ותרנ"ו שנה הרקיע מתמוטט - בואו ונעשה סמוכות: אחד מן הצפון ואחד מן הדרום, ואחד מן המערב, וזה שכאן סומכו מן המזרח', הדא הוא דכתיב "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים".בראשית רבה ל"ח, ו
מבט אנושי על המתרחש בבקעת שנער, עשוי היה לתת את התחושה המוטעית כי מדובר במציאות כמעט אידיאלית בה מאוחדים כל בני האדם סביב למטרה אחת. ברם, הסגנון השלילי של הקביעה האלוקית "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (י"א, ו) והתגובה של הפצת בוני המגדל על פני כל הארץ, מבהירים כי בניית המגדל והאחדות סביבו אינם מצטיירים כתופעה חיובית מנקודת המבט האלוקית. הפער בין שתי נקודות המבט, הניע את חז"ל ופרשנים רבים נוספים, לחפש את הבעייתיות שבפעולתם של בוני המגדל.
הפתרון שמציעה דרשתנו לפער זה, עובר דרך קישור בין סיפור המבול הפותח את פרשתנו - לבין בניית המגדל המסיימת אותה. הדרשה קובעת כי בניית המגדל נבעה מתוך רצון למנוע מבול מחודש, מתוך הנחת היסוד הבעייתית כי המבול לא היה תגובה אלוקית למעשיהם המושחתים של בני האדם, אלא תופעה טבעית המתרחשת כל מספר שנים. לחילופין, ניתן ללכת בדרך דומה לדרכה של דרשתנו, ולהציע כי המגדל הגבוה ש"ראשו בשמים", היה אמור לשמש מקום מפלט גבוה למקרה שהארץ תוצף בשנית ויפתחו מחדש ארובות השמים.
אך נראה כי ייתכן והקישור שעורכת הדרשה בין סיפור המבול ובין פרשית מגדל בבל, יש בו בכדי להבהיר בצורה עמוקה יותר גם את תפקידו של המבול מבחינת התפתחות ההיסטוריה האנושית. הנחת היסוד של התרבות האנושית, כפי שאנו מכירים אותה כיום, היא כי במין האנושי, בניגוד למינים אחרים (כדגים, לדוגמא, שאצלם ההורים טורפים את בניהם) קיימת אחווה מסוימת בין בני אותה המשפחה, אחווה ההולכת ומתפשטת אל תחום הלאום, ובמידה פחותה יותר גם לכלל המין האנושי. אך אם נתבונן על ההיסטוריה האנושית כפי שהיא מתוארת עד למבול, נדמה כי יתכן ובראשיתו של המין האנושי אחווה שכזו לא היתה בנמצא.
הדו-שיח היחיד בין האחים הראשונים קין והבל (שתוכנו, שלא במקרה, הושמט בפשט הכתובים), משמש אך ורק כמבוא לשליחת יד איש באחיו. אי התגובה של הורי קין לרצח, אף היא מעלה סימני שאלה על הנחת האחווה המשפחתית. גם בשירו הסתום של למך על כך שהרג איש, ניתן לראות ניחוח מסוים של חוסר אכפתיות מחיי אדם, ואם נפרש כי למך הרג את קין שהיה סב סביו, תחושה זו אף מחריפה. בני האלהים, השופטים או הנכבדים, שחטאו בכך שלקחו להם נשים מכל אשר בחרו, וכפי הנראה גזלו נשים מבעליהם, העדיפו בבירור את טובתם הזוגית על פני הגינות הנובעת מן האחווה האנושית הבסיסית ביותר. ולסיום, מעשיהם של דור המבול החומסים וגוזלים לעצמם כמלוא כוחם, מעלים את התחושה כי באנושות שלפני המבול לא היתה כלל אחווה משפחתית, וממילא גם לא אחווה של כלל המין האנושי.
אם כנים דברינו, הרי שתפקידו של המבול לא היה רק מחיית כל הדור ההוא, אלא בעיקר הקמתו של דור חדש שבו האחווה המשפחתית תהיה הבסיס לקשרים האנושיים הרחבים יותר. כך גם ניתן להבין מדוע בחר ה' להשמיד את העולם דווקא על ידי מבול, ומדוע בחר להציל מבני האדם דווקא משפחה בעלת שני דורות, ולא להסתפק בהצלת זוג אנשים – כמו בשאר החיות.
למעשה, במהלך המבול בו אסור היה לנוח ובניו להתרכז בעצמם ובבני דורם, ונאסר להם תשמיש המיטה כדברי רש"י על סדר המילים בציווי "ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך" (ו', יח). המבול שימש כ"גיבושון" למשפחת בני נוח, ונטע בהם בצורה מוחשית את התחושה ש'כולנו בסירה אחת' ו'שאם לא נהיה טבועים זה בזה - נהיה טבועים זה על-יד זה'. ואכן, ביציאה מן התיבה, על אף סדר המילים שהתיר למשפחת נח לחזור לסדר הטבעי בו מותר תשמיש המיטה, ובו כל דור עומד בפני עצמו "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך" (ח', טז), אנו נוכחים כי היציאה בפועל היתה כמשפחה אחת, בלא הדגשת מעמד כל דור בפני עצמו: "ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו" (ח', יח).
מיד לאחר היציאה מברך ה' את בני האדם בשנית, אלא שהפעם הברכה לא ניתנה לזוג כאדם וחווה, אלא למשפחה רב-דורית – "ויברך אלהים את נח ואת בניו" (ט', א). במעמד זה גם מדגיש ה' בפני המשפחה האנושית את ההבדל בין המין האנושי, שהשופך את דמו יידרש על ידי האלוקים, לבין שאר המינים המותרים למאכל. ואכן, תוצאות המבול ניכרות כבר בסיפור המשפחתי העוקב על השתכרותו של נח. בסיפור זה כבר יש לנו דו-שיח בין האחים לבין עצמם, שני אחים הפועלים יחדיו למטרה של כיבוד אביהם, ועל אף שגם בסיפור זה התנהגותו של אחד האחים, חם, אינה מושלמת, הרי שניכר כאן כבר דפוס פעולה של משפחה 'נורמאלית' שבה יש לאב מעמד של כבוד בו הוא יכול להשתמש על מנת להטיל סנקציות על מי שמפר את המוסכמות החברתיות.
נראה כי דרשתנו ראתה בסיפור מגדל בבל את התוצאה הישירה של המבול. אכן, החודשים הארוכים שעברה משפחת נח כשהם מיטלטלים יחדיו בין שמים וים, פעלו את פעולתם – וצאצאיהם כולם הבינו שהישרדות המין האנושי תלויה באחדותו. אלא שאחדות מלאכותית זו, הנובעת מהחשש הפיזי לקיומינו, המבוססת על התחושות הקמאיות של הרצון לשרוד במקרה שבו יפלו עלינו השמים מחדש, אינה האחדות אותה מחפש ריבונו של עולם.
אמנם מצב זה עדיף עשרות מונים מהמצב ששרר באנושות לפני המבול, אך חזון אחרית הימים הינו אחדות שתנבע מתוך רצון פנימי ושיתוף ערכי בין בני האדם – "ועשו כולם אגודה אחת לעובדך בלבב שלם". הלאומיות המבוססת מצד אחד על האחווה המשפחתית שנולדה במבול, ומן הצד השני על הפירוד בין הלאומים שנולד במגדל בבל, היא שאפשרה את הקמתו של עם ישראל. בניו של אברהם, שהופעתו מיד לאחר סיפור מגדל בבל חותמת את פרשתנו, מהווים קיבוץ אנושי שהגורם המאחד שלו כבר איננו החשש הפיזי לקיומו, אלא הרצון לשמור את דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט. מטרתו של קיבוץ אנושי זה, היא להיות דגם שיסלול את הדרך לחידושה של האחדות האנושית, אלא שאחדות זו תהיה סביב לבניין המהווה את תיקונו של מגדל בבל, הלא הוא הר בית ה' הנישא בראש ההרים.
* הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה' באוניברסיטת בר-אילן.