מגדל בבל כאן ועכשיו

אמר רבי ירמיה בר אלעזר: נחלקו [=אנשי מגדל בבל] לשלש כיתות,
אחת אומרת: נעלה ונשב שם,
ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה,
ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה.
זו שאומרת נעלה ונשב שם - הפיצם ד',
וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה - נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין,
וזו שאומרת נעלה ונעבוד עבודה זרה - כי שם בלל ד' שפת כל הארץ...
אמר רבי יוחנן: מגדל, שליש נשרף שליש נבלע שליש קיים [סנהדרין קט ע"א].

כשאנשים כל כך טובים, נדמה לפעמים שהקריאה בשם ד' הופכת להיות מיותרת. כאשר ציבורים שלמים מפזמים לעצמם 'אני ואתה נשנה את העולם' כשאיפה כמעט מובנת-מאליה, אין צורך, לכאורה, לחנך אותם להיות בני-אדם ערכיים ומוסריים. הם מצליחים בכך יפה מאוד לבדם, לכאורה. במצב זה, כל נסיון לסייע 'מבחוץ', תוך הלבשת 'צו אלוקי' על נטיות מוסריות שכבר הפכו לנחלת הציבור בכללו, נתפש כנסיון מלאכותי שאיננו תורם דבר וממילא נראה כמיותר. כאשר אנו מוקפים בכל כך הרבה מפעלי צדקה וחסד, ארגוני תמיכה וסיוע, פילנטרופים ומתנדבים למכביר, קשה להבין את אותם המתעקשים שכל זה איננו שֹווה להם אם אין קוראים בשם ד'.

כך גם היו סבורים אנשי דור הפלגה. במאמצים עילאיים הצליחו לכנס את כל תושבי העולם דאז לדבוקה רעיונית אחת. בדומה לאנשי המדע היום, למשל, המצליחים לגשר על פערים פוליטיים והשקפתיים למען המחקר המדעי המשותף, כך גם הצליחו דור הפלגה - תוך מאמצים לא-מבוטלים - להתגבר על האינטרסיים הלאומיים הצרים ולחולל שיתוף פעולה רחב-היקף בקנה מידה שלא היה כדוגמתו בהסטוריה האנושית, 'ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים'. הם הצליחו לדחוק הצידה את כל ההבדלים והמחלוקות, איפשרו לאינטרסים המשותפים לתפוש מקום בראש וכך יצרו אחוות-עמים ואחדות בינלאומית. באמת, במבט ראשון קשה להבין מה כל כך 'הפריע' כביכול לקב"ה באחדות הזאת.

מגדל בבל חושף בפנינו את שני החסרונות היסודיים המאפיינים כל אידיאליות אנושית שאיננה מוכנה לקבל שום תכתיב אלוקי. ראשית, אידיאליות וערכיוּת הממלאות בטבעיות את לב האדם מטרימות פעמים רבות את זמנן. האדם כל כך 'מתלהב' מעצם העובדה שהוא אידיאליסט, עד שאיננו טורח לבדוק היטב את כל ההיבטים והמשמעויות של הדבר. חשק החסד ולהט הנתינה כובשים את האדם עד שאין הוא שם לב האם מעשיו אכן משנים את המציאות לטובה ולאורך זמן. הוא משתעבד לאידיאליסטיות שבו מבלי לקחת אחריות מלאה על כל תוצאות מעשיו. 'אחת אומרת - נעלה ונעבוד עבודה זרה' - העוצמה האידיאלית פיעמה בהם בצורה כל כך חזקה, עד שהפכה להיות מטרה עצמית, החשה שאיננה זקוקה להדרכה אלוקית מדוייקת. אידיאליות אנושית מוגבלת זו מתבררת כמקסם-כזב, כחלום תיאורטי בלבד, שאיננו מסוגל להנהיג את המציאות; 'שליש - נשרף' בגובהי מרומיו. מדברת היא אמנם גבוהה, אך ללא האחיזה הבטוחה בשם ד' אין היא מסוגלת להשיג אפילו את המטרות שהציבה לעצמה. האחווה האוניברסלית המדומה מוכרחת להתרסק ולהישבר, והאדם נשאר כבתחילה שקוע בד' אמותיו הלאומיות הפרטיות, 'כי שם בלל ד' שפת כל הארץ'.

מתוך כך צומח לו החסרון השני. השכרון הערכי מסיח את הדעת מהעובדה שבסופו של דבר, אין האדם כה אידיאלי כפי שהיה רוצה לדמות לעצמו. ודאי, יש בו רגשות אידיאליים ותחושות מוסריות שאין לזלזל בהן, אך יחד עם זאת מקננים בו גם צדדים אפלים מאוד, קומות בהמיות תחתונות וחשוכות, שגם מהם אסור להתעלם. אך האידיליה התוקפת את האדם בעת שחש הוא בקרבו סערת נפש ערכית-מוסרית גורמת לו לשכוח את צדדיו הנמוכים. החייתיות שבו 'מקלקלת' לו את התדמית-העצמית החביבה האופפתו. מעדיף הוא להתרכז בצדדיו המוסריים דוקא. אך טעות זו עולה לו ביוקר. הזנחת הטיפול בצד היצרי שבאדם גורמת להצטברות של כוחות הרס וחורבן בקרבו, עד שההתפרצות היצרית האלימה הופכת לבלתי-נמענת, 'אחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה'. לא מבואר במי בדיוק נלחמים - כי זה לא כל כך משנה. המלחמה משולחת-הרסן הקוראת דרור לכל תאוות האדם הופכת למטרה בפני עצמה. המפלצת שבאדם מתפרצת החוצה ומאבדת ממנו כל צלם-אנוש - 'נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין', המנצלים את כשרונם האינטלקטואלי להרבות חמס וכל נבלה. חלק זה של המגדל, שהיה אמור לרומם אותנו מעל פני האדמה, גורם לתוצאה הפוכה בדיוק, ומשפיל אותנו לתהום-תחתית דוקא, 'שליש - נבלע'.

מכל שאיפתם הגרנדיוזית של דור הפלגה נשאר גרעין אידיאלי קטן, קורטוב של אמת, המצליח להחזיק מעמד במשך דורות רבים, 'שליש - קיים'. אך החסרונות הדבוקים בו אינם מאפשרים לו להתגבש לכלל השקפת עולם מסודרת ולתנועת-חיים פרגמטית, המסוגלת להדריך את הממשות. נשארים רק פירורים אידיאליים הפזורים ברחבי האנושות, שמתנוצצים פה ושם במהלך ההסטוריה, אך איכות מוסרית-ערכית זו מוכרחת להיבטל ברוב, ברעש העולמי המשכיחם, 'זו שאומרת נעלה ונשב שם - הפיצם ד''.

על רקע המשבר הכלל-עולמי בבבל, מתבקשת דמותו של אברהם אבינו. מתוך המפגש עם דבר ד' הולך ומתחוור לו שדוקא הצמצום הלאומי הישראלי הוא שיוציא לפועל את שלום-העולמים המיוחל, 'ואעשך לגוי גדול' - 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'. אברהם מגלה שדוקא קיום מדוקדק של כל מצוות דאורייתא ודרבנן - 'קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין' - הוא שיגאל את כל צדדי החיים, תחתונים כעליונים. בימיו מתחילים 'אלפיים שנות תורה', בהם מתברר כי רק כאשר כל הערכים האנושיים יתחברו לשורש-מקורם האלוקי, ניתן לחולל תנועה חינוכית על-דורית, שבמהלך הסטורי ארוך תביא בסופו של דבר את האנושות אל ייעודה העליון, 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'.

המאמר המלא מתפרסם במקור ראשון