וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'

(א) וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה: (ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ: (ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: (ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה':

(פרק ז)

בפירושו לפסוק ה כתב רש"י:

ויעש נח - זה ביאתו לתיבה.

נח עשה "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'", דהיינו שקיים את הציווי בפסוק א: "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה". כנגד פירושו זה של רש"י טוען אור החיים הקדוש:

ויעש נח ככל וגו' רש"י פירש זו ביאתו לתיבה ע"כ, ואם לזה נתכוון לא היה צריך לומר, כי מקרא מלא דבר הכתוב: 'ויבא נח וגו' אל התיבה וגו'', וכתיב: 'בעצם היום הזה בא נח'.

אם אכן כוונת הפסוק "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'" היא לביאתו לתיבה, הרי שפסוק זה מיותר כיון שביאתו לתיבה מופיעה בהמשך במפורש: בפסוק ז - "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל", ובפסוק יג - "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה".

אלא, כותב אור החיים הקדוש:

אכן כוונת הכתוב היא שלקח מכל הבהמה הטהורה ז' ז' ומעוף הטהור ז' ז' והוא אשר ציוהו ה' בסמוך. גם דייק לומר 'ככל' לרמוז על תיבת 'כל' האמור במצות ה'. ועָרֵב אמוד לפירוש זה שתמצא שבכל הנכנסים לתיבה לא הזכיר ז' ז' מהבהמה הטהורה ולא מעוף השמים אלא ב' ב', ולפי הנראה כי לא קיים מצות ה' שאמר לו ז' ז', לזה בא הכתוב להודיענו כי עשה ככל אשר ציוהו ולקח ז' ז' וכו'.

לדעת אורח החיים הקדוש, הפסוק "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'" מתייחס להכנסת הבהמות הטהורות והעופות הטהורים שבעה שבעה, דהיינו לציווי שבפסוקים ב-ג לעיל. לדעתו הכתוב רומז לזה במילה "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'", דהיינו שנח עשה כציווי ה' "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה... ". נח עשה כמו ה"כל" שציווהו ה'.

לרמז זה הוא מוסיף "ערב אמוד" דהיינו הוכחה טובה. לכאורה מהפסוקים עולה שנח לא קיים את ציווי ה' להכניס שבעה שבעה מהבהמות והעופות הטהורים שהרי כך כתוב בביצוע (פסוקים ז-ט):

וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה: שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ:

לא רק שלא כתוב שהכניס נח שבעה שבעה מהבהמות והעופות הטהורים כמצות ה', אלא משמע לכאורה שהכניס לתיבה שנים שנים בלבד בין מן המינים הטהורים ובין מן המינים שאינם טהורים, וזאת בניגוד גמור לציווי ה'. אלא, אומר אור החיים הקדוש, זה פשר הפסוק "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'"; פסוק זה בא ללמדנו שנח אכן הכניס שבעה שבעה מהמינים הטהורים "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'". נמצא, שהפסוק "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'" אכן מלמדנו דבר שאינו מופיע במקום אחר, וממילא בזה עדיף פירושו של אור החיים הקדוש מפירושו של רש"י.

אלא שעדיין יש לבאר מה פשרם של פסוקים ז-ט, שמשמע מהם, כאמור, שנח הכניס לתיבה אך ורק שנים שנים בין מן המינים הטהורים ובין מן המינים שאינם טהורים.

נעיין שנית בציווי ה': "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ". אור החיים הקדוש עומד על משמעות המילים "תִּקַּח לְךָ":

מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו' אומרו תקח לך נתכוון לומר לו ב' דברים, האחד שהוא יטרח לקחת תשלום הז', ואמר הטעם כי הם לצורכי עצמו והוא אומרו 'לך' לצרכך, ובזה לא יקשה מי התיר לנח להקריב קרבן מהבהמות בלא רשות האדון כי אלה צוה ה' לקיום המין, ואולי כי טעמו להיות שהעולם צריך להם ביותר יצו ה' להשאיר מהם ז' ולא לקרבן, אלא במה שרשם ה' ואמר 'תקח לך' הראהו כי הם צורכי עצמו ולזה עשה בהם כחפצו והקריבם לה' והצליח בקרבנו ונרצה לו, ואם ירצה גם לאכול מהם ישחט ויאכל כי הותר לו הבשר מטעם אשר אבאר בעזרת השם (להלן ט, ג).

הביטוי "תִּקַּח לְךָ" מלמד שני דברים:

א. נח בעצמו צריך לטרוח ולהביא את "תשלום הז'", דהיינו את החמישה העודפים במינים הטהורים. [משמעות הענין תבואר להלן].

ב. הטעם שנח בעצמו צריך לטרוח ולהביא את "תשלום הז'" הוא כיון שהחמישה העודפים במינים הטהורים הם "לצרכי עצמו" של נח, והוא יכול לעשות בהם כרצונו. חמישה אלו אינם "לקיום המין" אלא מיועדים לצרכיו של נח. "לקיום המין" די בשנים שנים בין מן המינים הטהורים ובין מן המינים שאינם טהורים, אלא שה' הוסיף לנח שיקח עוד חמישה מהמינים הטהורים "לצרכי עצמו". חילוק זה בסך השבעה במינים הטהורים, בין השנים שהם "לקיום המין" ובין החמישה שהם "לצרכי עצמו", מבאר גם את השאלה "מי התיר לנח להקריב קרבן מהבהמות בלא רשות האדון?" הרי יתכן שה' ציוהו להוסיף עוד חמישה במינים הטהורים "לקיום המין" כיון "שהעולם צריך להם ביותר", ואם כן כיצד העז נח למַעֵט מהם והקריב מהם קרבנות? אלא ברור הדבר לאור החילוק בתוך השבעה בין השנים שהם "לקיום המין" לבין החמישה שהם "לצרכי עצמו" שהיה יכול גם לאכלם אם היה רוצה, והקריב מהם והיו לריח ניחוח לפני ה'.

כעת נחזור לבאר את משמעות הטירחה שצריך נח לטרוח ולהביא את "תשלום הז'". לצורך ביאור הענין נעיין שנית בפסוק ט שצוטט לעיל בתיאור הביצוע:

שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה...

כותב אור החיים הקדוש:

שנים שנים באו - דקדק לומר 'באו' כי לא הוצרך לחזור אחריהם אלא מעצמן באו. ואמר 'שנים שנים' על כל פרטי הבאים, וכלל בזה בהמה טהורה ועוף הגם שצוה עליהם ז', לפי מה שפירשתי למעלה ידוייק הכתוב על נכון, כי מה שהוא לקיום המין אינם אלא ב' ואותם הביא ה' עד התיבה והוא קיבלן, אבל תשלום הז' הוא נח טרח בעצמו לקחת אותם כמו שצוה ה' אליו 'תקח לך' שאינו לקיום המין הוא יטרח בשלו ולא יטרחו מהשמים עליו, וכן תמצא עוד בפסוק אחרי זה: 'ויבואו אל נח אל התיבה שנים שנים', פירוש: מה שבאו מעצמן היו שנים שנים.

נח לא היה צריך לטרוח ולהביא "שנים שנים" מכל המינים אלא הם "בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה" דהיינו "מעצמן באו" (על ענין זה כבר עמדו חז"ל והובאו הדברים גם ברש"י על אתר). אך דברים אלו אמורים אך ורק ביחס לשנים שנים מכל המינים (בין הטהורים ובין שאינם טהורים) שהם לקיום המין; אולם ביחס לחמישה העודפים במינים הטהורים שהם "לצרכי עצמו" - "הוא יטרח בשלו ולא יטרחו מהשמים עליו", אותם, נח בעצמו צריך היה לטרוח ולהביא אל התיבה.