תכליתו של המבול אינה מתמצה במחיית כל היקום הקודם, אלא בבניית עולם חדש הבנוי על יסודות אחרים. אם קודם למבול האדם חי כיצור אינדיבידואלי, הרואה את עצמו כאחד מ"בני הא-לוהים" ו"אנשי השם" (בראשית ו, ד), הרי שלאחר המבול הוא אינו מוצא את מקומו בעולם כפרט אלא בתוך מסגרות ברורות. בריאת האדם הראשון כאדם יחידי מבליטה את דרך המימוש העצמי שלו כיחיד – "לפיכך נברא האדם יחידי לומר לך... כאילו הוא עולם מלא" (סנהדרין פ"ה, משנה ד), ואילו ביציאתו מן התיבה המין האנושי נדרש לתפקד מלכתחילה כמשפחה מגובשת שזוכה לביטוי ההלכתי 'בני נח'. משפחה זו מהווה גם את התשתית להופעתן של שבעים אומות העולם ששפתן האחידה נבללה לשבעים לשונות, ומסגרת לאומית זו שוב אינה מניחה לאדם הפרטי להבדל ממנה.
גם הבטחת הקב"ה לנח לאחר המבול מהווה למעשה תוספת של עוד מסגרת הכובלת את האדם, והיא מסגרת הזמן – "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום ויום ולילה לא ישבותו" (בראשית ח, כב). לכאורה נדמה שהבטחה זו לא באה לכבול את האדם לשינויי העונות הללו, אלא זו רק התחייבות של הקב"ה שלא לשנות עוד את מעשה בראשית. אולם חז"ל למדו מן המילים "לא ישבותו" הלכה מחייבת לבני נח, שאין הם אדונים על הזמן אלא משועבדים לו ומשום כך "גוי ששבת חייב מיתה" (סנהדרין נח, ב). קללת האדמה שחלה על האדם הראשון אמנם הטילה עליו שיעבוד "לעבוד את האדמה" (שם ג, כג), אך חילוף העונות התמידי מעצים מאוד את השיעבוד הזה ותוחם אותו במסגרות זמן מוחלטות.
ה'ספורנו' (שם ח, כב) מעצים עוד יותר רעיון זה. לדעתו, עצם התופעה של חילופי העונות לא באה לעולם אלא בעקבות המבול, והוא זה שחידש את הנטייה של סיבוב כדור הארץ סביב השמש במעגל שנתי מן הסיבוב היומי שלו סביב צירו. ונמצא, שקודם בוא המבול האדם היה מצוי באביב מתמיד מה שאיפשר לו לנהל בעצמו את הזמן, ואילו לאחריו נקבעה מסגרת נוקשה של חילופי זמנים שהאדם כפוף לה והיא זו שמקצרת את ימי חייו.
קיבוען של מסגרות אלו בחייו של האדם מאפשר לו גם למסד את יחסיו עם אלוקיו. שבע מצוות בני נח המחייבות את כל בני המין האנושי יוצרות בסיס מוסרי מינימלי שהקב"ה עומד במרכזו. מצוות אלו מעמידות רף ברור בפני כל אדם ואדם כפרט, אך האחריות על שמירתן מוטלת על החברה החייבת להקים מערכת שיפוטית שתפקידה לדון את הפרט על סטייתו משבע מצוות אלו. מכאן ואילך העולם חייב להתנהל על בסיס מוסרי זה, ויסודות המוסר אינם תלויים ברצונו הטוב של כל אחד ואחד אלא הם קבועים ומוחלטים.
ומכאן, שלעולם אין לדלג על שלב מרכזי זה של בניית מסגרות מתאימות כהקדמה לעמלו הרוחני של כל אדם ואדם, ורק בתוכן הוא יוכל לשאת בגאון את פירותיו המיוחדים לאישיותו באשר היא. כפי שכהן גדול אינו כשר לעבודת יום הכפורים אם לא נשא אשה ולא בנה את התא המשפחתי, כך גם כל יחיד אינו רשאי לבוא אל קודש הקודשים הפרטי שלו אלא לאחר שנשא בעול המאמץ הלאומי הקהילתי והמשפחתי שמעבר לו. רק לאחר גיבושה של מסגרת החיים האנושית שארכה במשך אלפיים שנות תוהו, רק אז ניתן לגשת אל התכנים שלה ולהתקדם לעידן חדש של אלפיים שנות תורה.
עומדים אנו בפתיחתו של עידן השיגרה המאפיין את חדשי החורף הארוכים שלפנינו, שיגרה שאמנם עלולה לבלוע את האדם ואת שאיפותיו הרוחניות באפרוריות היום יום. אך אדרבה, האתגר האמיתי של שיגרה זו הוא לגבש מסגרות של קביעות ללימוד תורה, של קניית הרגלים נכונים, של תכנון והצבת ייעדים ברורים, ושל מידות טובות. ככל שכלים אלו יהיו שלמים, כך יוכלו גם להכיל בתוכם את כל המעלות הנשגבות של עבודת ה'.