תוכו של ספר בראשית רצוף מעשי גבורה הרואיים, החושפים לפנינו את האדם, "נזר הבריאה", ברוב גודלו ותפארתו. לצד גדלות האדם, מכריז עליו יוצרו, הקב"ה, ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" (ח, כא). מסר זה הועצם בדברי חז"ל, שמיקמו את הופעתו הראשונה של היצר לא בשנות הנעורים אלא כבר בדקות הראשונות לחייו של אדם, "משננער לצאת ממעי אמו". יש בו ביטוי לפער החריף בין ההוד וההדר של ברוא בצלם אלוקים, לבין שפלות האדם. הנה כי כן, לצד ההוד וההדר, גם ההשחתה והשחיתות היו לאחד מסממניו של בשר ודם עוד מראשית ימיו.
ולא ייפלא אפוא, שלצד תיאורי ההוד וההדר, אנו מוצאים בתיאור ימי בראשית לא רק מעשי השחתה אישיים, אלא תיאור של השחתת החברה כולה: "ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס, וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" (שם ו, יא-יג).
החזרה הרבה על השורש ש.ח.ת., כמו גם עונש השחתת הארץ שעל פניו בא על דרך "מידה כנגד מידה", מבטאים לא רק את עצם התופעה אלא את עוצמתה, השתרשותה והיקפה.
בפירושו על התורה, מצביע כדרכו הרש"ר הירש (גרמניה, המאה הי"ט), על תובנות והקשרים לשוניים מרתקים בין השחיתות האישית לבין מצבה השפל והירוד של החברה. הוא מצביע על הזיקה שבין "שחיתות" לבין "שַחַת", שוחה, שנמנית עם משפחת החפירות והבורות. אכן, בעוד שבור עשוי לשמש לתכלית ראויה, דוגמת אגירת מים, שמן ויין, הכורה שחת בדרך כלל אינו מתכוון לטובה. נותן הוא מכשול לפני ההולך בדרך, לעצור אותו בדרכו אל מטרתו ולהוליכו אלי אבדון.
יתר על כן: הרש"ר הירש מצביע על הזיקה הפונטית, הצלילית, שבין "שחת" ל"שחד". הנותן שוחד, כורה שוחה לדיין ולחברה, פוגע בשוויון ושם מכשול בפני עשיית הצדק. במתן השוחד, הוא שוחט את היושר והיושרה, מפסיק את מהלך החיים, ומנתק מהם את האדם.
הן בני דור הפלגה, הן אנשי סדום, היו סמל ודוגמא לשחיתות בהתגלמותה. לא רק שחיתות אישית, של אדם אחד, אלא שחיתות של עיר שלמה, חברת חמס, שהפכה את שחיתותה המוסרית והמינית לאורח חיים ולסמלה המסחרי.
בימינו המונח "שחיתות" נתפס דרך כלל כקשור לשלטון, לעומת סתם "עבריינות" של היחיד. לא כן במקורות המשפט העברי, שבהם לא קיימת אבחנה זו, והשימוש בשורש ש.ח.ת. בהקשרו להתנהגות בלתי ראויה, מתקשר הן ליחיד הן לרבים, ומכוון לא רק כנגד עבירות שלטוניות (דוגמת שוחד, שימוש לרעה בסמכות, מרמה והפרת אמונים, ניגוד עניינים) אלא גם כנגד מצוות שבין אדם לחברו (דוגמת גזל ואפילו כלפי מצוות שבין אדם למקום, דוגמת עבודה זרה).
ואכן, גם במקורותינו ניתן למצוא הד לתופעות רבות ומגוונות של שחיתות ציבורית, כגון מעילה בכספי ציבור, שוחד, יחסי הון-שלטון, עבירות בחירות, וכיו"ב. חובת ביעור השחיתות לא הוטלה על גוף מסוים, אלא הונחה על שכם החברה כולה כציבור, ועל כל יחיד ויחיד.
דבריו הנכוחים של הלורד אקטון, ולפיהם "כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט", היו יפים בעבר, ויפים אף בהווה, במציאות שבה מרוכז כוח רב בידי מספר מועט של אנשים, סכנת ההשחתה שנובעת הימנו הולכת ומתעצמת. ראוי כי נעשה לצמצומה ולתיקונה של השחיתות הפושה בחברתנו ומאיימת לכלותה, ברוח שירו של אלתרמן, שעוד לפני עשרות שנים קרא לשרשה מן היסוד: "מרובים ושונים הם צרכי הציבור, ורבים העוסקים בהם באמונה - אך בזמן האחרון, כך ממשיך הסיפור, מתבלטים קצת קוים חדשים בתמונה... אין ספק שישנה גם דיבת מתנכלים וישנה גם פסיכוזה הוללת, אבל יש גם אמת, ובעיקר: יש אקלים, בם נחלית החברה ולמשכב נופלת, יש אקלים המכסה בארסו הטחוב, את קירות הבניין כלי מצור לא יכלו לו, יש אקלים שתפקיד ייבושו הוא דחוף, וחשוב מייבוש החולה".