"ויהי כל-הארץ שפה אחת ודברים אחדים - רבי אליעזר ורבי יוחנן, חד אמר שהיו מדברים בשבעים לשון וחד אמר שהיו מדברים בלשון יחידו של עולם - בלשון הקודש."
תלמוד ירושלמי, מגילה פרק א' הלכה ט.
מה פירוש "שבעים לשון" ומה פירוש "לשון הקודש"?
ידוע שיש מדרגות בהתפשטות האחדות המוחלטת: למשל המספרים ג', ז', י"ג, ע'. ההבדל העיקרי שביניהן הוא שבעוד שהבחינות הראשונות מביעות בחינות שונות של התגלות האחדות, מספר שבעים מבטא את הריבוי בפירודו (ניתן לומר ברמז שבעוד שהבחינות הראשוניות הן אי-זוגיות מספר שבעים הוא זוגי. זאת אומרת שלבחינות הראשונות ישנה בחינה אמצעית המאחדת את הקצוות בעוד שמספר שבעים הוא בחינה של ריבוי ללא גורם מאחד בין הצדדים). שבעים לשון פירושו שלכל קבוצת תרבות יש לה הלשון היחודית שלה, המהוה לא רק שפת תקשור בין בני אותה תרבות אלא גם הדקדוק והתחביר של זהותה הפנימית המיוחדת. שפתה של אומה היא גם יחד ביטוי וגורם לדרך חשיבתה הבלעדית, לדרך שבה היא מרגישה את רגשותיה, לחיי הרוח הפנימיים שלה, במילים אחרות לכל מה שמבדיל ומפריד בינה לבין כל אומה אחרת. לשון זו היא יצירת התרבות הספציפית של כל הקיבוצים האנושיים שקוראים להם משפחותהאדמה. לכן, כונת מי שאמר שהיו מדברים בשבעים לשון, היא להדגיש את הבחינה הזהותית שמביאה ליצירת הקבוצות התרבותיות הארציות השונות.
לשון הקודש, לעומת זאת, היא לשון יחידו של עולם. היא הלשון שבה הוא מתגלה ומגלה את רצונו. היא אינה שייכת לכתחילה לענייני העולם הזה אלא במובן שעולם הזה הוא המביא לעולם הבא.
לפי הגדרות אלו, אפשר לומר שהשבעים לשון פועלות במסגרת עולם הזה ללא התייחסות לעולם הבא (ואפילו כשמדברים בהם על עולם הבא זה במושגים השייכים רק לעולם הזה, היינו שמדמיינים את האושר המובטח לפי דתם לחסידיהם כהשגת כל חמדה שבעולם). לשון הקודש לעומת זאת מתייחסת לעולם הזה במושגים של עולם הבא, היינו שכל יקר אמיתי שבעולם הזה נמדד דוקא לפי היותו תורם להשגת המטרה היעודית בהתאם לרצון הבורא - יחידו של עולם.
ביטוי זה גם מגלה את משמעות מושג ה"קודש" שבביטוי "לשון הקודש". עלינו קודם כל לשים לב על כך שאין זו סתם "לשון קדושה". במובן זה, אין ענין הקדושה המיוחסת ללשון בגדר תואר השם. לשון הקודש היא הלשון שבה הקודש מדבר. היא הלשון המסוגלת - הסגולית - לבטא את דבר הקודש לאמיתו, מבלי לעוותו, מבלי לזייפו, מבלי לטמא אותו. סגולה זו קשורה דוקא לבחינה האחדותית של יחידו של עולם. סוד הקדושה היא האחדות.
כל הערכים היקרים לכל תרבות ובסופו של דבר לכל האנושות נמצאים במינון זה או אחר אצל כל עם ולשון, והוא מזוהה "כגיבור" של מידה או ערך מסוים שהוא מטפח ומפתח במיוחד. הקדושה לפי הגדרתה במסורת ישראל אמנם אינה מופיעה כי אם באיחודם של כל הערכים.
עד תקופת מגדל בבל, כאשר האנושות המתחדשת אחרי המבול עסוקה באתגר בניה מחדש של ציביליזציה אנושית ראויה לשמה, מעבר לשימוש בשבעים לשון כשפת תקשור לצרכי חיי יום יום - חיי שעה - הם היו מדברים בלשון יחידו של עולם, בלשון הקודש, למטרת חיי עולם. היתה להם שפה משותפת עם ריבונו של עולם או במילים אחרות היעוד של הקדושה היה לנגד עיניהם. אבל כשעזבו את היעוד של הקדושה, או אז נסתלקה מהם הסגולה של לשון הקודש, ומהעדר הבחינה המאחדת נשארו רק השבעים לשון בפירודם, וכתוצאה מכך אי האפשרות להבין האחד את חברו.
וראוי לשים לב לכך שעם ישראל אינו אחד העמים המופיעים בעולם כתוצאה מפילוג האנושות בדור הפלגה. עם ישראל אינו שייך לפיזור ולהתפוררות האנושות אלא דוקא לבחינת האחדות כפי שהיתה טרם התבלבלו הלשונות. הזהות המשיחית מיוחסת דוקא לעבר: אברהם העברי, יוסף - נער עברי אשר גונב מארץ העברים, וגם הקב"ה נקרא אלוקי העברים! יש ליחוס זה שתי סיבות. אחת על פי "מעבר הנהר" ואחת על פי עבר נינו של לשם. היחוס השני מתפרש ע"י העובדה שהוא מהווה הדור האחדותי האחרון טרם נפלגה הארץ. היחוס הראשון נובע מפסוק "ולשם יולד גם הוא, אבי כל בני עבר, אחי יפת הגדול". פשוטו של הפסוק הוא שלשם, אחי יפת הגדול, יולד גם הוא, והוא היה אבי כל בני עבר, ורש"י פירש "אבי כל בני עבר - הנהר היה שם". אבל הפסוק כפי שהוא כתוב בתורה יוצר קרבה בין השם "עבר" ובין מושג האחוה, "אחי יפת הגדול". היינו שיש לזהות העברית שני מימדים שהם אחד: הבחינה האחדותית הכלל אנושית שנשתמרה אצלם בגלל הסגולה של האחוה, יכולתו של אדם להיות אח לאחיו.
וזה מסביר לנו מדוע התורה קוראת לעם ישראל עם קדוש, המדבר בלשון הקודש על אדמת הקודש של ארץ ישראל, ארץ הקודש. אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת.