התורה אינה חוסכת במילים בשעה שהיא מתארת את כניסתו של נח לתיבה. הכתוב מפרט מי ומי ההולכים עם נח, ומי הנכנסים עמו לתיבה. חז"ל הבחינו בניסוח קפדני ודקדקני של התורה אודות מעמדם של החיות והבהמות. וכך אומר רבי יהושע בן לוי (פסחים ג ע"א):
דאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה.
בכניסתם של הבהמות לתיבה נאמר: "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה" (בראשית ז,ח).
בתורה נאמר הבהמה אשר איננה טהורה ולא הבהמה הטמאה וזאת כדי להשריש בנו שפה נקיה. אמנם בפסוקים רבים בתורה מצויה המילה טמא ובכל זאת ראו חז"ל ללמוד מהיעדרותה של מילה זו את הצורך בלשון נקיה. וכך מסביר ר מנחם המאירי אחד מחשובי חכמי פרובנס:
ואע"פ שבתורה כתיב טמא בכמה מקומות, אותם המקומות אין בהם לשון מגונה. שטמא הכתוב בתורה אם במאכלות פירושו: אסור, ואם הוא במגע הטומאות אף זה אין בו גנאי. אבל זו האמורה בנח פירוש טומאה שבו על אותן שנעברה בהן עברה.
לדעתו של המאירי בעוד שבכל הפסוקים משמעותה של מילה זו להגדיר מציאות של איסור הרי שבפרשתנו טמא פרושו עובר עבירה. לכן, בחרה התורה שלא לנסח בלשון העבירה אלא בלשון נקיה - בהמה שאיננה טהורה.
בפרשת נח מתוארות עבירות רבות. " וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס ... וַיֹּאמֶר אֱלקִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ". עבירות אלו הן החמורות ביותר, והן הביאו לחורבנו של העולם. ודוקא בסבך העבירות הללו בוחר ר יהושע בן לוי ללמוד על נחיצותה של שפה נקיה. יתכן והמסר, שעבירות קשות הן תוצאה של אלימות מילולית ושפה לא נקייה. מי שהוא עדין בדבורו, אציל בהופעתו יהיה גם צנוע בדרכיו. ולהיפך, מי שהוא גס בדבורו, מאבד את עדינות נפשו ואצילותה, ובמהרה הופך הוא להיות גס רוח.
חובה מיוחדת מוטלת על ההורים ללמד את ילדיהם את שפת הקודש. " א"ר יוסי בן עקיבא לדבר בם מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש". הילדים קולטים את השפה, שמדוברת בבית. תוכחה הנאמרת בלשון נקייה ובשפה אצילה נטמעת היטב באוזניו של הילד. ולהיפך, כאשר השיח בין ההורים, או כאשר השיח עם הילדים נעשה בשפה, שאינה נקיה היא פוגעת בקדושתה של הלשון, והיא גורמת לקלקולים בבית ובחברה. וכבר אמרו חז"ל (סוכה נו ע"ב) : שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה [דברי הילד ברשות הרבים - או של אביו או של אמו].
ניתן אף להרחיק לכת ולומר, שנקיותה של הלשון אינו מתבטא רק באוצר מילים, אלא בתקשורת הבין אישית. דוקא במקום שישנם מתחים חברתיים השפה היא כלי משמעותי ליצירת שיח, לא שפה מתנשאת, אלא שימוש בשפה שהיא בגובה העיניים. גם כאשר אנו נאלצים להוכיח או לבטא את מחאתנו נתבעים אנו להשתמש בלשון נקיה, לשון הנשמעת, לשון נעימה בבחינת אמרות ה אמרות טהורות. ולשון מגונה זו לשון שמרחיקה הגורמת לחוסר הקשבה ומעצימה את הקרע. מיום ליום מתרבים מקרי רצח ואלימות והצורך בלימוד שפה נקיה הולך וגובר .