בעקבות ההפטרה - נח

מעבר לסיפורו של המבול, מוסיפה לנו ההפטרה הסתכלות נוספות על הפרשה

חדשות כיפה דוד נתיב 29/10/08 00:00 ל בתשרי התשסט

בעקבות ההפטרה - נח
maessive-cc-by-nd, צילום: maessive-cc-by-nd

ההפטרה לקוחה מספר ישעיהו בפרקים נ"ד-נ"ה. מלבד האיזכור של המבול, שלא יחזור עוד, יש דיון על קשריו המורכבים של עם ישראל עם אומות העולם, בני נח. כמו בפרשה, הפותחת בנח ומסיימת באברהם.

ההפטרה בהקשרה התנ"כי

הקשר בין עם ישראל לאומות העולם תופס מקום מרכזי בתנ"ך ובמציאות. מחד, ספר בראשית פותח ביצירת האנושות, בני האדם הראשון, ולאחר המבול - בני נח. רק עם הופעתו של אברהם הופכת הברכה שניתנה לאדם ולנח "פרו ורבו ומלאו את הארץ" לברכת "לזרעך אתן את הארץ הזאת". במקום פנייה לכלל האנושות, הנקראת לרומם את הגלובוס כולו, באה פנייה לזרעו של אברהם בהקשר לארץ מסוימת - ארץ ישראל. השינוי בא לאחר כאלפיים שנה של כישלונות חוזרים של האנושות. עם מיוחד בארץ מיוחדת אמור להוליך לתיקון כלל האנושות. אברהם, שהרים דגל זה, הוא "אב המון גויים". במקביל, הוא מסתייג באופן נחרץ מתרבות אור כשדים ומצרים, מהשכנים הכנעניים ומפלישתים. הוא מעורה ומעורב במתרחש, כורת בריתות ואף לוחם בשעת הצורך. עם זאת מכירים בו האומות הסובבות כ"נשיא א-הים אתה בתוכנו". התנהלותו באה לקרב את האומות השקועות בתרבות האלילית לקריאה שהוא נושא בשם ה. זהו גם היעוד של בניו, עד מימוש חזון אחרית הימים. במאפיין זה, של הקשר עם אומות העולם, עוסקת ההפטרה.

מושג בהפטרה: צמאון

הכמיהה לדבר ה משולה בדברי הנביא לצימאון. יש צימאון פיזי ויש צימאון רוחני. משקאות היסוד בימי ישעיהו היו מים, יין וחלב. מקורם מגוון: המים, נוזל החיים, מצויים זמינים בטבע. היין הוא תוצר של גידול מן הצומח, המטופח על ידי האדם והמופק על ידו בתהליך מורכב. החלב הוא תוצר מן החי, הנחלב על ידי האדם המטפח את בעלי החיים.


לכל אחד מן המשקאות השפעות שונות על תיפקוד האדם. הם נותנים מענה תזונתי שונה. כולם מרווים ומסלקים צימאון. גם בצימאון רוחני יש סוגים שונים של צרכים, ויש לתת מענה ראוי ותואם. זו חלק מן האומנות הנדרשת מרועה רוחני, שידע לתת את המענה הראוי לצימאון.


במהלך ההסטוריה הוליד הצימאון הרוחני פתרונות שונים. תרבויות ואמונות שונות עלו וירדו. עמם גם העמים, יוצרי תרבויות ואמונות אלה. יש עם אחד ואמונה אחת, המלווים את ההסטוריה מאז ימי אברהם ועד היום. רבים היו העמים והתרבויות שהכריזו מלחמת השמד על עם אברהם. המאבק היה משולב - פיזי ורוחני.


הנביא מבטיח בשם ה: "כל כלי יוצר עליך - לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט - תרשיעי".

מסביר הרמב"ם [באגרת תימן,א] : "הקב"ה בשר אותנו על ידי ישעיהו: שכל אנס או נצחן שיתכוון לסתור תורתנו ולבטל דתנו בכלי נשק - ישבר הבורא כלי מלחמתו ולו יצליחו. וזה דרך משל. כלומר, שעצתו לא תשלם לעולם. וכמו כן, כל טוען שיתכוון לבטל מה שבידנו...לא יתקיים". שום לא מילולי ולא בכלי נשק - לא יצלח.


נתון זה מוביל לסופה של ההפטרה: עם ישראל הוא "עד לאומים", "נגיד ומצווה לאומים". הוא שורד את כל נסיונות ההשמדה - ומממשיך להוביל, כעד שניצל, את צוו ה לאומות.


הצימאון לדעת ה, מצד האומות, יוביל אותם לעם ישראל, שירווה את צימאונם: מי במים, מי ביין ומי בחלב.


"הן גוי לא תדע - תקרא, וגוי לא ידעוך - אליך ירוצו, למען ה א-היך, ולקדוש ישראל - כי פארך".


דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון