אם שותים - לא נוהגים

בשנת 2004 הגיע שיעור הנהגים שנהרגו בהשפעת אלכוהול לכמעט 15 אחוז, מכלל הרוגי תאונות הדרכים. לא רק שהתופעה אינה פוחתת, אלא היא אף נמצאת במגמת עליה, על כן אין להתייחס לתופעה זו בסלחנות או בקריצת עין. אדם הנכנס למצב של שכרות, גורם נזק לעצמו ולחברה הסובבת אותו ולחברה בכללותה בה מתפתחת תרבות של שתייה לשוכרה.

כבר מראשית האנושות מאדם הראשון, ראינו את כוחה של השכרות בדרדור האנושות, כפי דברי רבי מאיר הרואה בשכרות הרקע לחטא האדם הראשון:

עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר: "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (ברכות מ ע"א)

אחריות מלאה על השיכור (צילום אילוסטרציה sylvar-cc-by)

פסוק זה מפרשת נח, מתאר את כישלונו של נח, בפתח היציאה מהתיבה לאחר המבול. הראקנטי (מחכמי הסוד של איטליה במאה הי"ג) מבאר שכוונת נח בנטיעת הכרם ושתיית היין, היה לנסות ולתקן את קלקולו של אדם הראשון. במעשהו הוא ניסה להבחין בין הטוב לרע, אך הוא לא נזהר ולא נשמר ומאז אותם ימי בראשית, היין ממשיך להיות חרב פיפיות. היין משמח לבב אנוש, אך השותה כמות גדולה של יין מאבד את תחושת הזמן והמרחב. "יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר" (תהילים קז, כז). בכוחה של השכרות לערער את יכולת השיפוט המוסרי של האדם ולהביא לתוצאות חמורות: "ולבך ידבר תהפוכות" (משלי כג, לג), שגורם לארבעה דברים: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים ולשון הרע. (תנחומא שמיני, ה)

המדרש ממשיך ומתאר את עוללות היין על פי הפסוק "אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים": אל תרא יין כי יתאדם - אחריתו דם... יתהלך במישרים סופו למכור כל חפצי ביתו ואת כל כלי תשמישו ואין לו לא בגד ולא תשמישי הבית ולא כלום והבית ריקה מן הכל, יתהלך במשרים סוף שהוא מתיר את העבירות ועושה אותם הפקר כמישור, משיח עם אשה בשוק ומנבל את פיו ואומר דברים רעים בשכרות ואינו מתבייש לפי שנתטלטלה דעתו ואינו יודע מהו אומר ומהו עושה. (תנחומא, שם)

לא רק לעצמו גורם השיכור נזק, אלא אף לסביבתו. המדרש עומד על כך שהשכרות הינה מניע משמעותי בגרימת נזק לסביבה: "למי אוי למי אבוי למי מדינים למי שיח למי פצעים חנם למי חכלילות עינים" (משלי כג, כט) ..בא שלמה ופירש בחכמתו למי אוי. למי שהוא שכור. ...למי פצעים חנם. שמתוך שמשתכר ביינו הוא הולך ועושה פצע וחבורה חנם. למה? מפני שאין לו דין. (מדרש משלי [בובר] כג, כט)

מי אחראי?

התוספתא בתרומות (ג, א) מטילה אחריות מלאה על השיכור: שכור מקחו מקח וממכרו ממכר, ונדרו נדר, והקדשו הקדש, ומתנתו מתנה. עבר עברה שחייב עליה חטאת מחייבין אותו חטאת. סקילה מחייבין אותו סקילה. כללו של דבר שכור הרי הוא כפקח לכל דבר.

רבי חנינא בגמרא בעירובין (סה ע"א) מסייג את אחריותו המשפטית של השיכור, רק לשיכור אשר לא הגיע לשכרותו של לוט. במקרה שהאדם שיכור לחלוטין (שכרותו של לוט) לפי ר חנינא הוא איננו בר שפיטה ולכן פטור. כל זה נכון אך ורק בדיני ממקח וממכר, בדיני נזיקין לעולם יהיה השיכור אחראי למעשיו: אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן. סימא את עין חברו ושבר את הכלים, משלם נזק שלם. (משנה בבא קמא ב, ו)

הרמב"ם מוסיף לחיובי המשנה את השיכור: אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן בין שכור, אם חבל בחבירו או הזיק ממון חבירו משלם מן היפה שבנכסיו. (הלכות חובל ומזיק א, יא)

הרב יואל סירקיס (מפוסקי פולין בסוף המאה הט"ז, מחבר פירוש: בית חדש סביב הטור) כותב שלשיכור יש אחריות משום שמרצונו השתכר: אבל לגבי ניזקין אין ספק שחייב שהיה לו להיזהר מתחלה שלא ישתכר כלוט ולהזיק את הרבים. דמי אנסו להשתכר? (שו"ת הב"ח סימן סב)

הרב אברהם בן יצחק אב בית דין (מחכמי פרובנס במאה הי"ב, מחבר ספר האשכול), סובר שעל מנת לגדור גדר ולמנוע פרצה, יש לבית הדין סמכות להעניש את ההורג חברו אפילו מתוך שכרות של פורים: וראוי לקנסו בגופו, הוא הרג את הנפש, ילקה בגופו ובנפשו, ללקות שחרית וערבית עד שנים עשר חדש למיתתו של נרצח, ואז ישתכח מן הלב משם והלאה. (שו"ת ראב"י אב"ד סי קמט)

אבל מדוע באמת חייב השיכור, הרי ברגע הנזק הוא לא היה מודע למעשיו? על כך עונה המהרש"ל (מרבני פולין, במאה הט"ז): היינו דפטור מדיני שמים על אותו העון. ומ"מ מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע. אבל לפוטרו מדין הזיק שמזיק לחבירו. פשוט שחייב. שאדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד. בין ער בין ישן, בין אונס בין רצון. שאם לא כן, לא שבקת חיי [=אינך מאפשר חיים תקינים], שכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו, ויפטור, ואפילו בפורים שמחויב להשתכר. מכל מקום אין כוונת רבותינו כדי שישתגע. (ים של שלמה, בבא קמא פרק ג, ג)

הוי אומר, בנוסף על הטעם שהכניס את עצמו מרצונו לחוסר שליטה על מעשיו, מעמיד המהרש"ל טעם של הגנה על החברה ושמירת החיים הסדירים והמתוקנים.

תכלס

השותה כמות גדולה של יין גורם לכך שתגובותיו בזמן הנסיעה, אינן שקולות ואיטיות מהנדרש לנהיגה בטוחה. אדם הנוהג תחת השפעת אלכוהול, מסכן את עצמו ואת סביבתו. נהיגה בשכרות מוגדרת בישראל, כמצב בו ריכוז האלכוהול בדם הוא מעל 0.05%, שזה כשתי כוסות בירה. מדברי חז"ל אנו למדים, כי נהיגה תחת השפעת אלכוהול דינה כעצימת עיניים, וניתן לראות בה כגרימת תאונה במתכוון. לא רק שאסור לאדם לנהוג כאשר אינו בשליטה מלאה על מעשיו, אלא גם הוא אינו יכול לחמוק מעונש בטענת שווא של חוסר מודעות. במידה ופגע בנפש יש להענישו, שאם לא כן, אי אפשר יהיה לקיים חיי חברה תקינים. הנהג השיכור חייב באחריות מלאה על כל נזקי הרכוש שגרמה רשלנותו. שתהיה לכולנו נסיעה בטוחה וחשוב לזכור אם שותים - לא נוהגים.

הכותב חבר ב"בצדק" - בית המדרש החברתי של בית מורשה ומעגלי צדק