אבא קרא לי נח. "אולי זה ינחמנו מעצבון האדמה". אפילו את המילה נחמה התקשה להצמיד לי. גם נוחם לא הרהיב עוז לקרוא לי. רק נח. על עצבון האדמה הארורה לא ניחם אבא כל חייו. אדמתנו מקוללת מראשיתה מבראשית.
אבינו הראשון היה אדם. אשר ניטע בגן העדן וציוויו עימו : "לעבדה ולשמרה". אלא שמשהו השתבש. התעוות ולא יוכל לתקון. האדמה קוללה. קללת א-הים. "ארורה האדמה בעבורך" נאמר לו. זו הייתה ראשיתה של הקללה.
קין בן אדם, כאביו היה עובד אדמה. אלא שהקללה לא היטיבה עם האדמה. הפירות היו באושים. ומאותם פירות הביא קין את מנחתו לה. אכן הייתה זו התגרות. "קח את פירות קיללתך" אמר קין לאל. אך האל לא כעס ולא חרה אפו. הוא ויתר לקין ולא שעה אל מנחתו, כאב נדיב לב המתעלם מנאצות בנו התינוק.
 |
|
האם הוסרה הקללה מעל האדמה?(ציור: תומאס קול)
|
כשקין הבין שמה שיזרע באדמה לא יועיל לו, היה כבר מאוחר מידי. בעלבונו, זרע קין באדמה את גופת אחיו והשקה אותה מדמו. וקין ירש את קללת האדמה ובחר בנדודי הרועה. מאז לא עבדנו את האדמה. הבכורים רעו את הצאן. לעיתים היו מופיעים לאורך ההיסטוריה מין יחידי סגולה אמיצים כמו תובל קין למשל, שחשב שהוא, בניגוד לכל היתר, יוכל לעבוד אדמה. הוא יצר לו כלי נחושת וברזל שינקבו את האדמה הקשה ויחרשו בה תלמים. אלא שהקללה הייתה חזקה גם ממחרשות הברזל. ותובל קין הפך את כלי הברזל לחרבות וכידונים.
בלי אדמה אנשים איבדו משהו מהחוש הטבעי חלקם בחרו בהרג בדרכו של קין, תובל קין ולמך. היה מי שהתנתק מן הקרקע וריחף ברקיעים כחנוך. ורוב האנשים החליפו את דרך האדמה בדרך ארץ ופרו ורבו מאוד מאוד. דומה כי זה כל עיסוקם כיום - זכר ונקבה. בכל עת בכל מקום ועם כל אחד.
ואבא? אבא האמין באדמה. בכל ליבו רצה לשוב אליה. ובמותו השבנו אותו אל האדמה אשר ממנה לוּקח וקראנו באוזניו "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"
ואז בא מבול.
הוא פשוט היה חייב לבוא. כדי למחות את האדמה הארורה. כדי לגמור את הקללה. במאמר יצר הא-ל את העולם ובמי מבול מחה את אָלוֹתיו אל מי המרים ואל מארת האדמה. והאדמה והארץ כולה אשר סטתה מדרכה גמעה אל קרבה את מי המבול וצבטה בטנה ונפלו ירכתיה. וימחה היקום כולו.
ימים רבים הייתי סגור ומסוגר בתוך תיבה עד השעה בה פתחתי צוהר ושילחתי את העורב שוב ושוב. אחר כך שלחתי יונה. והיא חזרה עם עלה זית בפיה.
שורשי הזית החזקים בוקעים גם את האדמה הסלעית. עץ חזק הוא הזית. מאריך ימים וגובר על פגעי הטבע. בבא היונה עם עלה של זית בפיה, לא יכולתי לדעת אם הוסרה הקללה מעל האדמה. האם העלה הוא כל שנשאר מאותה אדמת קדם קשה וארורה? או שהוא בשורה על תקופה חדשה.
כשהסרתי את מכסה התיבה ראיתי כי חרבו פני האדמה. פניה אשר הכרתי לא היו לה עוד. בתוך הארץ היבשה לא יכולתי לזהות את האדמה אשר הכרתי. האם הכרתי אותה כלל אי פעם? כל כך הייתה רחוקה ממני תמיד. תקוות אבי ושאיפת אבותיי שלא הוגשמה. לא רציתי לצאת אליה. לא רציתי להתחיל שוב את אותה עלילה ידועה - אדם, אדמה מקוללת וקללת א-הים.
יצאתי. יצאתי כי קול הא-ל אשר הכניס אותי - קרא לי לצאת. ואני? אני כמו קין, הקרבתי קרבן. לא מן האדמה אשר טרם ידעתי את טבעה. מן החי הקרבתי. כביכול מעצמי. ובהריח הא-ל את ריח הניחוח, משהו השתנה. וידעתי כי לא תקולל עוד הארץ. וידעתי כי שוב אשוב אל אדמתי. וידעתי כי אנו מוקפים בצווים וחוקים. ועל כל רע נשלם. וידעתי כי ברית חדשה נכרתה לנו. לכל החי ולא-ל.
ואחרי ששמעתי את הקול המופלא ידעתי מה עליי לעשות. נטעתי כרם. צמחי הגפן דורשים טיפול יום יומי. הם צריכים אותי לידם. הם צריכים אותי נטוע על אדמתי. לא נודד. יושב. למשך שנים. עד שהסמדר יהפוך לפרי בשל. עד שאבוא אל בית היין. עד שאהיה שוב ראוי לתקוות אבי. עד שאהיה שוב - איש האדמה.
"האדמה הטובה החמה
הפשוטה התמה
החוזרת על עצמה
לחיות ולמות בין משעוליה
ללכת איתה, ללכת אליה
לשוב הביתה, לשוב אל ההתחלה"
(ילדי האדמה / יורם טהרלב)