כאשר אנו מתבוננים בהפטרת השבת, קשה לנו לגלות מה מקשר אותה לפרשה, למעט הפס' המופיע בה המזכיר לנו את המבול שמובא בפרשת השבת "כי מי נח זאת לי".
ואולם כבר למדונו חז"ל שההפטרה הינה "מעין הפרשה". כלומר, באה ההפטרה לגלות לנו ולהדגיש לנו פן מרכזי של הפרשה ואין ההפטרה רק דומה בגלל דמיון פסוקים מסויימים, אלא ישנו עניין עקרוני המורחב ובא לידי ביטוי ע"י ההפטרה.
על מנת להבין את הקשר המהותי שבין פרשתנו להפטרה, נדמה לי שצריכים אנו לחזור לפרשת בראשית (על אף שגם בלא הסתכלות זו יכולים אנו לגלות את הקשר שבין ההפטרה לפרשה).
לקראת סוף פרשת בראשית, לאחר שהורג קין את הבל, מובאים סדרי התולדות של האנושות עד לנח. ובבסיסו של דבר מובאות שתי השושלות הממשיכות את אדם הראשון: שושלתו של קין ושושלתו של שת (הנקרא על שום שהינו במקום אחיו המת). ואולם יכולים אנו לשאול: מה ראתה התורה לספר לנו על שושלתו של קין והרי עומדים הם להימחות במבול? אם כן היה מספיק שהתורה תביא לנו את שושלתו של שת שתמשיך גם לאחר המבול עם נח ואת שושלתו של קין היתה מזכירה בקוים כלליים! אך התורה מפרטת לנו את שתי השושלות על מנת ללמדנו ע"י האחת מה היתה צריכה השניה לתקן ובמה נכשלה ומה היה התהליך של ההתדרדרות שהביאה סוף סוף למבול.
לאורך כל שושלתו של קין (דבר שהתחיל עם קין עצמו) אין אנו מוצאים איזכור לאל; בעיני שושלתו של קין האדם הינו במרכז. קין בונה עיר וקורא לעיר כשם בנו חנוך. (לקראת סוף השושלת מופיעות שתי זהויות המעידות על המצוקה ההולכת ומעמיקה משום חסרון זה: מחויאל ומתושאל).
לעומתם, בשושלתו של שת האלקים נמצא במרכז ורק מתוך כך האדם עצמו נמצא במרכז לגלות את שם ד' בעולם. בשושלתו של שת שתימשך עם נח מתחברים לנצח: "ואיננו כי לקח אתו אלקים".
פרשתנו ממשיכה לנו את שושלתו של שת. אך גם בשושלת זו ישנם את אלו שבוחרים להתנתק מהנצח ובכך ממשיכים בדרך החמס ומתקללים. ובהמשך הדרך יוצא מהם נמרוד היוצא ומורד וממריד את העולם כנגד הקב"ה עד שבונים עיר ומגדל בראשו וזאת על מנת "לעשות לנו שם" שוב פעם מכניסים את האדם במרכז ובמקום "לקרא בשם ד' " המטרה היא להאדיר את שמו של האדם.
לעומתו ישנם אלו הבוחרים להעדיף להמשיך ולהתחבר לבורא עולם, אך ההיסטוריה כבר הוכרעה שמה שהיה צריך להעשות ע"י האנושות כולה בתחילה ובהמשך היה אמור להעשות ע"י שני אחים, לבסוף יצטרך להתקיים ע"י עם אחד בשם האנושות כולה ולמענה, בהנהגתם של שני אחים, יוסף ויהודה, אשר מהם צומחים שני המשיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.
ההפטרה כולה (שהיא אחת מהפטרות הנחמה ולפי נוסח האשכנזים ממשיכים בעוד אחת מהפטרות הנחמה, "רני עקרה" ו"עניה סוערה") מדברת כולה על הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים. שגם בעתות קשות צריכים אנו לזכור כי "נצח ישראל לא ישקר" ועל כך שישראל והעולם יצלח את המבול ואת "שצף הקצף" שבכל דור רק ע"י זכירת "חסדי דוד הנאמנים".
וכך חז"ל בקשרם את ההפטרה לפרשה באים ומלמדים אותנו את הדרכים האפשריות לאורך ההסטוריה: ההתנתקות מהקב"ה והתמקדות ב"אני" בלא קשר לאל ואזי "אדם לאדם זאב". או שהאדם הינו במרכז משום ששם שמו הקב"ה בבריאת העולם ע"י כך ש"כל מה שבראתי לא בראתי אלא בשבילך", אולם זאת במטרה ברורה להגדיל תורה ולהאדירה "למען ד' אלקיך ולקדוש ישראל כי פארך". כי פארי עליו ופארי עלי, כי רוצה בעמו ענוים יפאר, יושב תהלות בם להתפאר, עמוסים נשאם עטרת ענדם מאשר יקרו בעיניו כבדם.